מאמר זה מכיל תיאור של פרוייקט חונכות עם משפחת יפה ברוכת הילדים מנקודת מבטה של החונכת הצעירה שלהם, אורה נמיר, שלימים הפכה לעובדת סוציאלית. הסיפור מובא כאן עם הערותיה של נמיר בפרספקטיבה של עשרים וחמש שניים אחרי.
היא מתייחסת לנחיצותו של דיאלוג ולנחיצותה של הבנה של העובדים הסוציאליים כלפי תסכוליהם התנגדויותיהם וכאביהם של המלווים.