הסטטוס קוו החילוני-דתי מהווה הבנה פוליטית בין מפלגות פוליטיות חילוניות ודתיות, שלא לשנות את ההסדר הציבורי ביחס לעניינים דתיים. הקהילות היהודיות-דתיות הממוסדות בישראל מעוניינות לשמר ולקדם את אופייה הדתי של המדינה; מצד שני, הקהילה החילונית שואפת למזער את ההשפעה של תקנות דתיות על הפעילות היום-יומית ברמה האישית (כמו ענייני נישואין) והציבורית (כמו בענייני פעילות של עסקים ותחבורה בשבת). לעיתים, מפלגה אחת עשויה לנסות לשנות את ההסדרים הבין-עדתיים בישראל. עם זאת, הצעות כאלה לעיתים קרובות עומדות בפני התנגדות מצד קבוצות פוליטיות מנוגדות. הסטטוס קוו הקיים שואף לשמר את יחסי הדתיים-חילונים יציבים.
מקובל ליחס את יסודותיו של הסטטוס קוו הדתי-חילוני למכתב ששלח דוד בן גוריון לאגודת החרדים ב-1947, כשכיהן כיושב ראש הסוכנות היהודית, במטרה להגיע למדיניות אחידה ומוסכמת ולהציגה בפני הוועדה המיוחדת של האו"ם לפלשתינה, אשר בדיוק החלה את עבודת התחקיר שלה בשטח. הציבור החרדי חשש כי מדינת ישראל המתעוררת תהווה חילונית, דבר העלול לפגוע במעמדם של מוסדות הדת והדת, ומכתבו של בן גוריון נועד לשכך דאגה זו ולגייסם למצג האחדות בפני הועדה.
בעשורים שחלפו מאז חלו תמורות רבות בחברה הישראלית. ההשלכות של הסטטוס-קוו נוגעות ליותר מאשר ענייני דת. על כן, מאמר זה מבקש להתבונן מחדש בהֶסדֵר הסטטוס־קוו מנקודת מבט של יחסי מדינה-חברה ומציע להבין אותו בהקשר של משטר האזרחות המרובד בישראל. הנטייה הרווחת בחקר יחסי דת ומדינה היא לראות בישראל מקרה בפני עצמו, שבו הסימביוזה בין השתיים היא בה בעת הגורם המסביר את המציאות הפוליטית והמוסבר על־ידה. מאמר זה בוחן מחדש את תולדותיו של הסדר הסטטוס־קוו על יסודותיו המעמדיים והאתניים.
