הוויכוח בין ההיסטוריונים הישראליים ה"ישנים" וה"חדשים" סובב סביב השאלה האם הציונות היא תנועה מוצדקת. ההיסטוריונים ה"ותיקים", שפעלו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, נטו לראות בתנועה הציונית מפעל אצילי והרואי, שנועד ליצור בית לאומי לעם היהודי. הם הדגישו את עבודתם הקשה של החלוצים הציונים ואת התמדתם בהקמת מדינת ישראל וראו בהתנגדות הערבים תגובה טבעית לבואם של היהודים.
אולם, בשנות ה-80 של המאה ה-20, דור חדש של היסטוריונים ישראלים הופיע וקורא תיגר על השקפה זו. היסטוריונים "חדשים" אלה טענו שהתנועה הציונית הייתה למעשה תנועה קולוניאליסטית שדרשה את עקירתו ונישול העם הפלסטיני. הם הצביעו על כך שרבים מהכפרים הפלסטיניים שפונו במהלך המלחמה ב-1948 לא ננטשו, כפי שהאמינו קודם לכן, אלא רוקנו בכוח על ידי כוחות ישראליים. הם גם טענו שהתנועה הציונית לא הייתה תגובה לרדיפה היהודית, אלא הייתה חלק מפרויקט קולוניאלי אירופאי גדול יותר.
עבודתם של ההיסטוריונים ה"חדשים" עוררה מחלוקת ותגובה חריפה בחברה הישראלית, משום שישראלים רבים התקשו לקבל שנרטיב ההקמה של ארצם אינו מוצדק לחלוטין. אף על פי כן, עבודתם סללה את הדרך להבנה עמוקה יותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולתפקיד התנועה הציונית בו.
במאמרו, אורי רם עוסק בתבנית ההתדיינות ההיסטורית בין ההיסטוריונים המצדיקים את הציונות לבין אלה המבקרים אותה. הוא טוען כי הוויכוח עצמו הוא אירוע תרבותי בעל משמעות, ולפיכך חשיבותו מצויה לא רק במישור ״האמת ההיסטורית״ המתגלה באמצעותו, אלא אף, ובעיקר, ב״אמת הסוציולוגית״ המתגלמת בו.
