לפרשת קסטנר הייתה השפעה משמעותית על עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית. היא כללה האשמות על שיתוף פעולה בין מנהיג יהודי-ציוני, רודולף קסטנר, לבין פקידים נאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, מה שהוביל לגירוש יהודי הונגריה למחנות ריכוז.
המחלוקת החלה בשנת 1952 כאשר עיתונאי בשם מלכיאל גרינוולד פרסם מאמר בעיתון תל אביבי בו האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים ובגידה ביהודי הונגריה. המאמר עורר סערה ציבורית והוביל למשפט, שנודע כמשפט קסטנר.
במהלך המשפט הואשם קסטנר בכך שערך עסקאות עם בכירי ה-SS, בהם אדולף אייכמן, כדי לאפשר מעבר בטוח של קבוצת יהודים הונגרים לשווייץ בתמורה לאי התנגדות לגירוש אחרים. הפרקליטות טענה כי קסטנר בגד ביהודי הונגריה בכך שלא הזהיר אותם מפני הגירושים הממשמשים ובאים ובכך שלא עשה מספיק כדי להצילם.
המשפט היה מאוד שנוי במחלוקת ופלג את החברה הישראלית. מצד אחד טענו תומכיו של קסטנר כי הוא פעל למען האינטרסים של היהודים והציל אלפי חיים. מנגד, מבקריו האשימו אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים ובאי-הזהיר את היהודים מגורלם.
המשפט הסתיים בסופו של דבר בזיכויו של קסטנר, אך המחלוקת המשיכה לעצב את זיכרון השואה של החברה הישראלית. המשפט הדגיש את המורכבות והעמימות המוסרית של המנהיגות היהודית-ציונית בתקופת השואה וקרא תיגר על הנרטיב ההירואי ששלט בעבר בזיכרון השואה הישראלי.
לפרשת קסטנר הייתה גם השפעה מתמשכת על זיכרון השואה של החברה הישראלית. זה עזר לעורר שינוי לעבר גישה ביקורתית וניואנסית יותר לזיכרון השואה, שהכירה במורכבות התגובות היהודיות-ציוניות לשואה ובשיתוף הפעולה והשותפות של כמה מנהיגים יהודים.
לסיכום, פרשת קסטנר הייתה אירוע שנוי במחלוקת שהייתה לו השפעה משמעותית על עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית. הוא קרא תיגר על הנרטיב ההירואי ששלט בעבר בזיכרון השואה הישראלי ועזר לעורר גישה ביקורתית וניואנסית יותר לזיכרון השואה.
במאמר זה, בוחנת שקלאר את חלקה של פרשת קסטנר בעיצוב יחסה של החברה הישראלית לשואה ולזיכרון הקולקטיבי שלה. היא מתארת את הרקע לפרשה ואת פרטיה, ומציגה חמש גישות לשאלת משמעות פסק הדין שניתן בשלב הערעור במשפט קסטנר.