ניכור הורי הוא מונח המתייחס לפעולות מכוונות או לא מכוונות של הורה אחד להפנות את ילדו נגד ההורה השני, אשר לעיתים קרובות מביאות לניכור של הילד מאחד ההורים, ובמקרה קיצוני לסרבנות קשר עמו. ניכור הורי יכול להתרחש במגוון צורות, כולל השמצה והאשמות שווא של התעללות, ויכולות להיות לכך השלכות חמורות לטווח ארוך על בריאותם הנפשית של הילד ועל מערכת היחסים שלו עם ההורה.
המושג של ניכור הורי נותר שנוי במחלוקת בקרב אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש ומומחים משפטיים, וחלקם טוענים כי מדובר בתופעה אמיתית שיכולה להיות לה השפעה מזיקה על ילדים ומשפחות, בעוד אחרים טוענים כי מדובר בתיאוריה בלתי מוכחת אשר ניתן לעשות בה שימוש לרעה בסכסוכי משמורת.
יש גוף הולך וגדל של מחקר שתומך בקיום של ניכור הורי והשפעתו המזיקה על ילדים. לדוגמה, מחקרים הראו כי ילדים אשר נחשפים לניכור הורי יכולים לחוות מצוקה רגשית, הערכה עצמית נמוכה, וקשיים ביחסים שלהם עם שני ההורים.
טיפול בניכור הורי בדרך כלל כרוך בהתערבויות טיפוליות כדי לטפל בבעיות היסוד וכדי לקדם תקשורת בריאה ויחסים חיוביים בין הילד לבין ההורה המיועד. התערבויות משפטיות, כגון מתן משמורת לפי צו בית משפט, עשויות להיות הכרחיות גם במקרים שבהם קיים חשד לניכור בין הורים.
מניעת ניכור הורי כרוכה בקידום פרקטיקות חיוביות של הורות משותפת ומתן תמיכה לשני ההורים כדי להבטיח שהם יוכלו למלא את תפקידי ההורות שלהם ביעילות. כמו כן, חשוב לחנך הורים, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש ומומחים משפטיים בנוגע להשפעות מזיקות של ניכור הורי וכיצד לזהות ולטפל בהן כאשר הוא מתרחש.
מחקר זה בוחן את תופעת "סרבנות הקשר", ומציג סקירה מחקרית שלה ושל התהליכים הפסיכולוגיים שעומדים בבסיסה, במטרה לסייע באיצור ומקדם של משפחות בסיכון לתופעה זו ובמניעתה.
