על מנת לשתף פעולה ביעילות, הן בתקשורת בקנה מידה קטן והן בבעיות בקנה מידה גדול, אנשים צריכים לעיתים קרובות לדחות סיפוקים (כלומר, לעמוד בפני פיתויים לטווח קצר לטובת מטרות משותפות לטווח ארוך). למרות שכישורי דחיית סיפוקים נחשבים בדרך כלל כקריטיים בהתפתחותם החברתית-קוגניטיבית של ילדים, רוב המחקרים שעסקו בנושא התמקדו כמעט אך ורק בקבלת החלטות של הפרט לגבי עצמו (דחייה של סיפוק מיידי למטרת השגת מטרה חשובה יותר בעתיד), וכמעט ולא עסקו בכלל בקבלת החלטות שיתופית, כלומר השפעת ההחלטה שלי גם על האחר והשפעת ההחלטה של האחר עליי. במחקר הנוכחי, זוגות של ילדים קיבלו גרסה של מבחן המרשמלו המפורסם, שבה התוצאות של הילדים היו קשורות הדדית כך שהילדים תוגמלו רק אם שני חברי הזוג דחו סיפוקים. ילדים משתי תרבויות שונות מאוד (גרמניה וקניה) הציגו ביצועים טובים יותר באופן משמעותי מאשר ילדים שהשתתפו בניסוי בגרסה הרגילה של הניסוי, דבר המצביע על כך שילדים מוכנים יותר לדחות סיפוקים למטרות שיתוף פעולה מאשר למטרות אישיות. התוצאות הראו שמגיל צעיר, לילדים יש יכולת פסיכולוגית הדרושה על מנת להגיב ליחסי תלות חברתיים בדרכים שמסייעות להצלחה בשיתוף פעולה.
"כל מה שניתן לדחות למחר אני דוחה… למחרתיים": דחיינות אקדמית, התנהגות מוטיבציונית ללמידה והישגים אקדמיים
החוקרות במאמר זה בחנו את נושא הדחיינות האקדמית בקרב סטודנטים לתואר שני בחינוך, וספציפית דחיינות סביב הגשת פרוייקט גמר. הן בוחנות דחיינות כשאלה של מוטיבציה