בעיית הפשיעה בדרום אפריקה היא סוגיה מורכבת ששורשיה נעוצים בהיסטוריה החברתית, הדמוגרפית והפוליטית של המדינה. היבט אחד של הסוגיה הזו הוא התפקיד של הזיכרון הקולקטיבי ושל הפחד הקולקטיבי בעיצוב גישות לפשע.
זיכרון קולקטיבי מתייחס לזיכרונות משותפים ולחוויות של קבוצה או חברה. בדרום אפריקה, הזיכרון הקולקטיבי של אלימות בתקופת האפרטהייד, אי-שוויון, ואי-צדק חברתי תרמו לתחושה כללית של חוסר אמון ופחד בקרב קהילות רבות. החשש התגלגל לכדי רמות גבוהות ומתמשכות של פשע ואלימות, שהובילו לתחושה של פגיעות וחוסר ביטחון בקרב דרום אפריקאים רבים.
פחד קולקטיבי, בתורו, יכול להחמיר את בעיית הפשיעה, כשאנשים מפחדים יותר וחסרי אמון באחרים, מה שמוביל לבידוד וחשד מוגברים. זה גם יכול להוביל להתמקדות באמצעי ענישה במקום טיפול בשורש הפשע, כגון עוני, אי שוויון והדרה חברתית.
טיפול בסוגיית הפשע בדרום אפריקה דורש גישה רב צדדית אשר מתחשב בתפקיד של זיכרון קולקטיבי ופחד קולקטיבי. זה כולל טיפול באי השוויון המבני וחוסר הצדק שתורמים לפשע, השקעה בפיתוח חברתי וכלכלי, וקידום גישות מבוססות קהילה למניעת פשעים ולצדק. הוא גם דורש התייחסות לטראומה ולפחד שאנשים רבים מדרום אפריקה נושאים כתוצאה מההיסטוריה של המדינה, וקידום תהליכי ריפוי ופיוס כדי לבנות אמון ולכידות חברתית.
מחקר איכותני זה מבקש לבחון האם וכיצד אנשים מתארים את עברם הקולקטיבי באופן סלקטיבי על מנת להצדיק את ההווה. לשם בחינת שאלה זו, החוקרת קיימה ראיונות עם מנהלים ועובדים צעירים ממוצאים אתניים שונים בדרום אפריקה. ניתוח הראיונות הראה שונות בין שחורים ללבנים באופן בו הם רואים את העבר כמסביר את בעיית הפשע הנוכחית.
