בעיית גוף-נפש היא סוגיה פילוסופית העוסקת ביחסים בין הנפש לבין הגוף. הפילוסופיה ההודית הלא-דואלית והפילוסופיה של שפינוזה מציעות נקודות מבט ייחודיות על בעיה זו.
בפילוסופיה המוניסטית ההינדית, הנפש והגוף נתפסים כשני היבטים של אותה המציאות. לפי פילוסופיה זו, ישנה רק מציאות אחת האולטימטיבית, שנקראת ברהמן, שהיא אחת, אינסופית ונצחית. הנפש והגוף נתפסים כהתגשמויותיו של ברהמן, ושניהם, בסופו של דבר, מתעתעים. המיינד נתפס כתוצר של הגוף, והגוף נראה כתוצר של המיינד. לכן, אין הפרדה אמיתית בין הגוף והנפש, והם בסופו של דבר אחד ואותו הדבר.
מצד שני, הפילוסופיה של שפינוזה גורסת כי הנפש והגוף הם שני היבטים שונים של אותו חומר, אותו הוא מכנה אלוהים או טבע. עבור שפינוזה, הגוף והנפש אינם שתי ישויות נפרדות המתקשרות זו עם זו. במקום זאת, הן שתי צורות של אותו חומר שמבטאות את עצמן בדרכים שונות. המוח נתפס כמודוס של מחשבה, והגוף כמודוס של הרחבה גשמית. לכן, הנפש והגוף אינם נתפסים כישויות נפרדות המתקשרות זו עם זו, אלא כשני היבטים שונים של אותו חומר.
הפילוסופיה הלא-דואלית ההינדית והפילוסופיה של שפינוזה מציעות נקודות מבט ייחודיות על בעיית גוף-נפש. בעוד ששניהם רואים את הנפש והגוף מחוברים, הם שונים באיך שהם מבינים את היחסים ביניהם. פילוסופיה לא-דואלית הינדית רואה אותן כהתגשמות אשלייתית של אותה המציאות, ואילו הפילוסופיה של שפינוזה רואה בהן שני היבטים שונים של אותו החומר.
במאמר זה הכותב בוחן את הטקסטים של הוודאנטה, פרטיאבהינה, Pratyabhijñā, ושל שפינוזה, תוך התמקדות במיוחד בטקסטים המטפלים בבעיית גוף-נפש, באמצעות ניתוח טקסטואלי צמוד.