תאוריית ההכוונה העצמית (באנגלית: Self-Determination Theory או SDT) היא תאוריה מבוססת היטב של המוטיבציה האנושית, המצביעה על כך שככל הנראה אנשים יהיו בעלי מוטיבציה ומעורבים יותר במשימות כאשר יש להם אוטונומיה, יכולת, ויכולת אוטונומית. כאשר מיישמים את התאורייה להנעת סטודנטים לרפואה לעשות מחקר, האסטרטגיות הבאות יכולות להיות שימושיות:
איפשור אוטונומיה: סטודנטים לרפואה נוטים יותר להיות בעלי מוטיבציה לעשות מחקר אם הם מקבלים את החופש לבחור את נושא המחקר ושיטות המחקר שלהם. עידוד התלמידים לבחון את תחומי העניין והתשוקות שלהם יכול לעזור להם לקחת אחריות על פרויקט המחקר שלהם, מה שמוביל להגדלת המוטיבציה והמעורבות שלהם.
טיפוח מסוגלות: סטודנטים לרפואה עלולים להסס לחקור אם הם מרגישים לא מוכנים או לא מספיקים. לכן, מתן הכשרה, משאבים והדרכה יכול לעזור לתלמידים להרגיש יותר מוכשרים ובטוחים בכישורי המחקר שלהם, מה שמוביל למוטיבציה גבוהה להמשיך.
בניית מערכת יחסים: סטודנטים לרפואה עשויים להרגיש מבודדים כאשר עושים מחקר, מה שיכול להוביל להפחתת מוטיבציה ומעורבות. עידוד שיתוף פעולה בין סטודנטים, חוקרים או אנשי מקצוע מתחום הבריאות עשוי לסייע לתלמידים לחוש מחוברים ולהוות מקור תמיכה עבורם, דבר המוביל להגברת המוטיבציה והמעורבות בקהילת החקר.
הדגשת חשיבות המחקר: חשוב להדגיש את הערך ואת הרלוונטיות של המחקר ברפואה. הדגשת הפוטנציאל של המחקר לתרום לטיפול בחולה, לקדם את הידע הרפואי ולשפר את תוצאות הבריאות, עשויה לעורר אצל הסטודנטים מוטיבציה גבוהה יותר לעסוק במחקר.
מתן הכרה ומשוב: סטודנטים לרפואה עשויים להיות בעלי מוטיבציה רבה יותר לעשות מחקר אם הם מקבלים הכרה ומשוב על מאמציהם. מתן משוב חיובי, הכרה בהישגיהם והצגת עבודתם בפני קהילת החקר יכולות לעזור לתלמידים להרגיש מוערכים וחדורי מוטיבציה להמשיך במאמצי המחקר שלהם.
במאמר זה בוצע מחקר באמצעות שיטות משולבות מתכנסות. נתוני סקר חתך כמותי וממצאי ראיונות איכותניים מובנים למחצה נאספו ונותחו בנפרד. בעזרת תאוריית הגדרה עצמית (SDT – Self-Determination Theory) שולבו הממצאים הכמותיים והאיכותניים על מנת לפתח מודל עבור הגורמים הקשורים למוטיבציה של סטודנטים לרפואה לבצע מחקר, במסגרת פעילויות לימוד קליניות ומחקר בשלבים שונים של לימודי רפואה לתואר ראשון.
