התגברות על השתיקה בטיפול עם ניצולי שואה ובני משפחותיהם היא תהליך עדין ומכריע. שבירת הדממה יכולה לסייע לניצולים ולבני משפחותיהם לטפל ולעבד את חוויותיהם הטראומטיות, לקדם ריפוי ולטפח הבנה בין-דורית.
עידוד ניצולים ובני משפחותיהם לפתח נרטיב עקבי של חוויותיהם יכול לעזור להם להבין את ההיסטוריה שלהם. מטפלים יכולים להשתמש בשאלות פתוחות, טכניקות סיפור סיפורים, ובקשות עדינות להזמין ניצולים לחלוק את הזיכרונות והרגשות שלהם.
מתן מידע על השואה וההקשר ההיסטורי שלה יכול לסייע לניצולים ובני משפחותיהם להבין את המשמעות של החוויות שלהם. חינוך זה יכול לסייע לנרמל את תגובותיהם, להפחית את תחושות הבושה או הבידוד, ולספק מסגרת לדיון בהיסטוריה שלהם.
ייתכן שניצולים ומשפחותיהם נתקלו בחוסר אמון, הכחשה או מזעור חוויותיהם בעבר. על המטפלים לאמת את רגשותיהם, רגשותיהם וזיכרונותיהם ולהפגין אמפתיה והבנה להשפעה העמוקה של השואה על חייהם.
תקשורת מילולית אינה תמיד צורת הביטוי המועדפת או הנוחה ביותר. מטפלים יכולים לחקור צורות אלטרנטיביות יצירתיות כגון אמנות, כתיבה, מוזיקה או תנועה כדי להקל על ביטוי ועיבוד של רגשות וזכרונות.
במאמר זה מתאר משה לנג מקרים של בעיות וקשיים לא מוסברים בקרב משפחות של ניצולי שואה אשר מעולם לא דיברו על השואה בטיפול, ומספר כיצד פתיחת הנושא סייעה בטיפול.
