האם יש קשר בין הסבל של נכדי ניצולי השואה לזה של נכדי מי שביצעו את הפשעים? השאלה הזו נשמעת כמעט בלתי אפשרית לשאול, ובכל זאת היא עולה שוב ושוב בקרב אנשי מקצוע ובקבוצות תמיכה שבהן נפגשים צאצאים משני העברים, מנסים לדבר על המשפחה שלהם ועל הכאב שהיא הורישה להם. יש הטוענים ששני סוגי המשפחות דומות מאוד באופן שבו הן מתמודדות עם עברן, ויש הדוחים כל השוואה כזו מכל וכל.
התבוננות ראשונית במשפחות שבהן הסבים שרדו את השואה, לעומת משפחות שבהן הסבים היו מעורבים בפשעי הנאצים, אכן מגלה קווי דמיון מפתיעים בסימפטומים ובדינמיקה המשפחתית, אף שההתמודדות של הדור הראשון עצמו שונה לחלוטין בהתאם לתפקידו בעבר. השאלה שמובילה את הדיון היא מה מסתתר מתחת לדמיון הזה, האם הוא באמת מעיד על חוויה משותפת, או שמדובר בתופעות דומות למראית עין בלבד, שמקורן ותפקידן שונים לגמרי בכל אחד מהמקרים.
כדי לבחון את השאלה נותחו בהרחבה ראיונות ורשומות ביוגרפיות שנאספו ממספר משפחות, יהודיות וגרמניות כאחד, שבהן נחקרה לעומק הדינמיקה בין שלושה דורות, תוך התמקדות באופן שבו מועבר העבר, המוסתר ממנו, והמדומיין מחדש בכל דור ודור.
שיח אודות השואה במשפחות של ניצולי שואה הוא לעתים קרובות מורכב וטעון, ולעתים הוא כולל יותר שתיקות והסתרה מאשר דיבור פתוח. גם כאשר השיח לא מתקיים כלל, ההעברה הבין דורית של הטראומה מתקיימת, ומאורעות החיים המטלטלים של ניצולי השואה משפיעים גם על ילדיהם ועל נכדיהם.
בפרק זה מתוך ספרו של גבריאל רוזנטל "השואה בשלושה דורות", הוא בוחן את השאלה האם ישנם קוי דמיון בין מאפייני הדיאלוג אודות שואה במשפחות של ניצולי שואה לבין דיאלוג אודות השואה במשפחות של מי ששירתו בצבא הנאצים.
