עוני והקשר החברתי של נערות פלסטיניות בישראל
בחברה הפלסטינית בישראל חינוך נחשב מקור מרכזי למוביליות חברתית ולכבוד, ובפרט בקרב נשים. עם זאת, נערות פלסטיניות החיות בעוני מתמודדות עם חסמים חברתיים וכלכליים המגבילים את נגישותן להשכלה תיכונית ואקדמית. רבות מהן נאלצות לשלב עבודה בשכר עם לימודים, לרוב בעבודות דלות שכר ואיכות. שיעורי העוני בקרב משפחות ערביות בישראל גבוהים במיוחד, וב-2017 מחצית מהמשפחות הפלסטיניות חיו מתחת לקו העוני. העוני נובע ממבנים חברתיים וכלכליים עמוקים: אפליה ממוסדת במערכת החינוך, פערים בהשקעות בתשתיות, והיעדר אמון בין המדינה לבין האוכלוסייה הערבית. עוני זה מתעצם בשל היסטוריה של נישול מאדמות, הדרת נשים מרכוש, תת-פיתוח של יישובים ערביים והעדר תחבורה ציבורית ותעסוקה איכותית.
נשים פלסטיניות חוות שוליות משולשת – מגדרית, מעמדית ולאומית – המתבטאת בשליטה פטריארכלית, גזענות וחוסר ביטחון כלכלי. נערות הגדלות במשפחות עניות נדרשות פעמים רבות לקחת חלק בפרנסת המשפחה, לבצע עבודות בית וסיעוד ולתמוך באמותיהן. דרישות אלה פוגעות בלימודיהן ומגבילות את יכולתן להשתלב במסלול חינוכי מלא. תחושת השייכות הקהילתית של הנערות מתעצבת בתוך יחסי תלות הדדית עם משפחותיהן וקהילותיהן, ודרכן הן מנסות לבנות לעצמן מקום של כבוד וערך.
ייצור כבוד ושייכות בקהילה
המאבק של נערות פלסטיניות בעוני איננו רק כלכלי אלא גם סמלי ורגשי. הכבוד (respectability) הוא מושג מרכזי בניסיון שלהן לבסס תחושת ערך עצמי מול מבטי החברה. לפי סקגס (Skeggs), ייצור כבוד כרוך בפוליטיקה רגשית – היכולת להפוך רגשות של בושה והשפלה לגאווה, כבוד עצמי ודימוי חיובי. הנערות שואפות להיות חלק מהקהילה לא רק באמצעות עמידה בנורמותיה, אלא גם דרך בחירה סלקטיבית של ערכיה – קבלה של ערכים מסוימים ודחייה של אחרים.
חינוך ונישואין כנתיבים ליצירת כבוד
בקהילות פלסטיניות בישראל קיימים שני נתיבים מקובלים ליצירת כבוד: חינוך ונישואין. ההשכלה הגבוהה נתפסת כאמצעי לשיפור מעמד חברתי ולניעות מעמדית, אך גם כדרך לדחות את הנישואין. שיעור הזכאות לתעודת בגרות בקרב מוסלמיות עומד על כ-59%, ומתוכן רק כ-42% עומדות בתנאי קבלה לאוניברסיטה. למרות העלייה בשיעור ההשכלה, קיימת מודעות לכך שהשכלה אינה מבטיחה תעסוקה הולמת, דבר המעורר דאגה בקרב נערות.
הקשר בין השכלה לנישואין מבטא אסטרטגיה כפולה: השכלה גבוהה מאפשרת להישאר במרחב הלגיטימי של המסורת ובו בזמן להשיג מידה של עצמאות. נישואין יכולים להיתפס גם כ"עסקה פטריארכלית" – שימוש בנורמות מסורתיות כדי לרכוש חופש יחסי. החינוך משמש, אם כן, כלי למשא ומתן עם מוסכמות פטריארכליות ולהשגת מעמד חברתי מכובד.
כבוד דרך אזרחות שוק
בעידן הנאו-ליברלי מתעצם הדגש על אחריות אישית, והשיח הציבורי מטיל על הפרט אחריות בלעדית לגורלו. תפיסת "אזרחות השוק" גורסת כי כבוד נרכש באמצעות עבודה, עצמאות והתמודדות עצמית עם סיכונים. עבור נערות פלסטיניות עניות, עבודה בשכר בזמן הלימודים הופכת לאמצעי לייצור ערך עצמי וכבוד, גם אם היא פוגעת בלימודיהן. הן רואות בעבודה ביטוי לעצמאות ולכוח, ומעדיפות להישען על עצמן ולא על בני משפחה גברים. העבודה משמשת גם דרך להשתייכות קהילתית – היא מעניקה להן הזדמנות לתקשר, ליצור קשרים ולבסס זהות מכובדת.
מסגרת מושגית
המשמעות של עבודה בתשלום עבור נערות עניים נבחנת בצומת של מגדר, מעמד ואתניות. בעוד שתיאוריות קודמות תפסו עבודה בגיל ההתבגרות כמזיקה או כפועל יוצא של "היפוך תפקידים" (parentification), כאן היא נבחנת כאסטרטגיה אקטיבית ליצירת כבוד ושייכות. השאלה המרכזית היא כיצד נערות מגדירות את עבודתן כמקור למשמעות, לא רק לצרכים חומריים אלא גם כחלק מהמאבק על מקום בקהילה.
מתודולוגיה
המחקר נערך בגישה איכותנית מבוססת תאוריה מעוגנת בשדה. רואיינו 20 נערות פלסטיניות מוסלמיות בנות 16–18 מהאזור המשולש, כולן תלמידות תיכון החיות בעוני ועובדות בעבודות מזדמנות. הראיונות נערכו בביתן, לאחר קבלת אישור מהאמהות והוועדות האתיות. השאלות עסקו בשגרת יומן, ביחסן לעבודה ולחינוך, ובתפיסת עתידן. ניתוח הנתונים התמקד בזיהוי תמות חוזרות, ובייחוד בביטוי "החינוך הוא הנשק שלנו", שהופיע תדיר בדברי המרואיינות.
ממצאים
שלוש משמעויות מרכזיות לעבודה בתשלום עלו מדברי הנערות. הראשונה היא תרומה לפרנסת המשפחה – עבודה נתפסת כחלק מהמאבק ההישרדותי, גם במחיר ויתור על שעות שינה או לימוד. העבודה מייצרת תחושת אחריות בוגרת ומחזירה כבוד עצמי דרך נתינה לאם ולמשפחה. השנייה היא העצמאות הכלכלית – הנערות מתארות את העבודה כאמצעי לשחרור מהתלות באחרים, במיוחד בגברים. קבלת משכורת מאפשרת להן לקנות צרכים בסיסיים ולהרגיש שהן אינן נזקקות.
המשמעות השלישית נוגעת למעמדן החברתי. השילוב בין עבודה לחינוך מעניק גישה לרשתות חברתיות חדשות ומרחיב את מעגל ההיכרות בקהילה, ולעיתים גם את האפשרות להכיר בן זוג לעתיד. העבודה נתפסת כהזדמנות לצבור הון חברתי ולבנות זהות עצמאית, אך גם כמחיר כבד הפוגע בלימודים ובשאיפות להשכלה גבוהה.
"החינוך הוא הנשק שלנו"
ביטוי זה חוזר שוב ושוב בדברי הנערות, ומשמש מנגנון להצדקת השאיפה להשכלה כדרך היחידה למעמד וכבוד. חינוך נתפס כנשק נגד דיכוי, עוני ותלות. עבור נאהיה, הפסקת העבודה נבעה מההבנה שהלימודים הם נכס קבוע – "התעודה שלי תהיה שלי תמיד". מריא רואה בהשכלה אמצעי להעניק כבוד להוריה ולזכות במעמד חברתי נחשב. היא מתארת כיצד החברה רואה באישה משכילה דמות מוערכת ובעלת כוח. גם פאטמה מדגישה כי השכלה מעניקה ביטחון עצמי ומעמד במרחב הנישואין: גברים מחפשים נשים בעלות תעודה, וההשכלה הופכת סמל לערך עצמי.
עבור חלק מהנערות, השכלה היא גם מסלול מילוט מהכפר ומהחיים הצרים של העוני. היא מאפשרת דחיית נישואין ופתיחת אפשרויות חדשות מחוץ למעגל המשפחתי. אף שהעבודה גוזלת מהן זמן ללמידה ומחלישה הישגים לימודיים, הן ממשיכות לראות בהשכלה יעד עליון ובמקור לגאווה.
דיון
הציפיות החברתיות מהנערות הפלסטיניות יוצרות לחץ כפול: עליהן להיות תלמידות מצטיינות ולעמוד באידיאל של "האישה המשכילה", אך במציאות הן נאלצות לעבוד כדי לתמוך במשפחתן. הכישלון לעמוד בציפייה זו מוביל לבושה, והעבודה הופכת לכלי לשיקום הערך העצמי. דרך העבודה הן מייצרות לעצמן זהות של "אזרחיות שוק" אחראיות, עצמאיות וראויות, ובכך משיגות את תחושת הכבוד שההשכלה לבדה לא העניקה להן.
שלושת הנתיבים ליצירת כבוד – תרומה למשפחה (parentification), אזרחות שוק ושייכות קהילתית – מתפקדים כאלטרנטיבות זה לזה. כאשר החינוך כנתיב למוביליות נחסם, העבודה מאפשרת השגת כבוד בדרך אחרת. אף שהמשרות זמניות ודלות שכר, עצם ההשתתפות במעגל העבודה מאפשרת תחושת ערך עצמי והכרה קהילתית.
עם זאת, המחקר מראה את המחיר החברתי של תהליך זה. העבודה בגיל צעיר עלולה לחזק את מעגל העוני ולפגוע בהזדמנויות להשכלה גבוהה. כדי למנוע מצב שבו הנערות נאלצות לבחור בין כבוד להישרדות, יש צורך בתמיכה חומרית וחינוכית המאפשרת להן ללמוד מבלי לשאת בנטל כלכלי כבד.
סיכום
בקהילה הרואה בחינוך "נשק" נגד נחיתות חברתית, נערות פלסטיניות עניות חוות את הציפייה להצטיינות כעומס רגשי וכמקור לבושה. מול מחסומים כלכליים ומערכתיים הן מפתחות אסטרטגיות חלופיות לייצור כבוד – עבודה, עצמאות ושייכות. כך הן ממירות בושה בגאווה, תלות בעצמאות וחוסר ערך בתחושת יכולת. המחקר מצביע על כך שכאשר מסלול ההשכלה נחסם, העבודה הופכת לכלי מרכזי לבניית זהות נשית מכובדת, אך במחיר של שחיקה והשארה במעגל העוני. הדרך לאפשר להן ליצור כבוד מבלי לשלם מחיר זה היא הענקת תמיכה חברתית וחומרית, שתאפשר להן לבחור בחינוך לא רק כנשק, אלא כזכות בסיסית.
מקור
Athamneh, S., & Benjamin, O. (2021). Education as weapon: Poverty and school for Palestinian adolescent girls living in Israel. Gender and Education, 33(2), 235-251.
