במשך מאות שנים, הדרך לשכנע סטודנט לרפואה שהוא מבין את גוף האדם עברה דרך חדר הגופות. בעשורים האחרונים התמונה השתנתה: שעות הלימוד של אנטומיה קוצרו, מחלקות שלמות התכווצו, ויש חשש שרופאים צעירים מגיעים למחלקות עם ידע אנטומי רזה מבעבר. במקביל צצו כלים חדשים, ובהם שולחנות מסך ענקיים שמציגים גוף אדם תלת-ממדי בגודל טבעי, שאפשר לחתוך, לסובב, להגדיל ולשחזר בנגיעת אצבע.
האם שולחן כזה הוא תחליף ראוי לגופה, השלמה שימושית, או בעיקר גאדג'ט יקר? ומה בעצם אפשר לעשות איתו מעבר להוראה בכיתה, למשל בבית החולים, בהרצאות ובמחקר?
המאמר בוחן את השאלה באמצעות סקירה של שולחן דיסקציה וירטואלי נפוץ: אופן הפעולה שלו, האפשרויות שהוא מציע בשיעורים בקבוצות קטנות ובהרצאות, השימושים הקליניים והמחקריים שלו, והמגבלות המעשיות והפדגוגיות שלו. הכותבים מציבים את הכלי מול הספרות המחקרית הקיימת על דיסקציה, פרוסקציה ועזרי למידה ממוחשבים, ומציעים נקודות למחשבה למוסדות ששוקלים להכניס טכנולוגיה כזו. הם אינם ממליצים על מוצר מסוים. הקורא יוכל להתרשם מהיתרונות והחסרונות ולגבש עמדה משלו על עתיד הוראת האנטומיה.
