עולם המחקר החינוכי והעשייה הפדגוגית נפגשים לעיתים נדירות מדי. המורים פועלים מתוך כיתה דינמית, מלאת קשרים אנושיים, צורך בהכרעות מיידיות וניסיון חווייתי מצטבר, בעוד שחוקרים פועלים בתוך מסגרות תאורטיות, מנותקות לעיתים מהמתרחש בפועל בשדה החינוך. הפער הזה מעורר תסכול לא רק בקרב מורים אלא גם בקרב אנשי אקדמיה שמזהים כי החינוך, על כל מורכבותו, אינו מתיישב בקלות עם מחקר המבוסס על ריחוק מדעי.
מה קורה כאשר מורים נכנסים אל עולם המחקר? האם המעבר דורש מהם לוותר על הרגישות האישית, על הקשר האמיתי לתלמידים ועל האינטואיציות שפיתחו לאורך השנים? האם מחקר איכותי באמת מחייב ניתוק רגשי, אינטלקטואלי ואישי מההתרחשות החינוכית?
המאמר עוסק בשאלת היסוד שמטרידה את שדה החינוך כבר שנים: האם ניתן לגשר על הפער בין מחקר לפרקטיקה באמצעות גישה חדשה? החוקרים בוחנים את האפשרות לאמץ מודל קליני למחקר חינוכי, בדומה לזה הקיים בעולם הרפואה, שבו המעורבות האישית של החוקר עם מושאו נחשבת לחלק בלתי נפרד מהתהליך המדעי. האם דווקא דרך שדה הפעולה ניתן לגלות אמת מחקרית עמוקה יותר?
