הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות מלווה את השיח המדעי והחברתי כבר למעלה משני דורות, אך השורשים שלה עמוקים בהרבה. עוד במאה התשע עשרה תיארו רופאים ומחנכים ילדים מלאי תזזית, מוסחות ותגובות מהירות שבלבלו את סביבתם והציבו אתגרים חינוכיים וטיפוליים. הסיפורים הללו, שנעים בין תיאורים רפואיים מפורטים לבין אנקדוטות חיות ורוויות רגש, מעוררים סקרנות רבה: כיצד ניסו בני התקופה להבין התנהגויות שבמבט עכשווי מזוהות היטב עם ADHD, ומה הסבירו לעצמם כאשר המושג כלל לא היה קיים.
בתוך המסע ההיסטורי הזה מתגבשת השאלה שהובילה את החוקרים: כיצד התפתחו התפיסות של ההפרעה במרוצת השנים, ומה גרם למעבר בין פרשנויות מוסריות, ביולוגיות והתנהגותיות לבין המודל המודרני שאנו מכירים כיום. החוקרים ביקשו לשרטט קו מתמשך שמתחיל בתיאורים הראשונים של חוסר קשב ופעילות יתר, עובר דרך עידנים שבהם כל התנהגות סוערת נקשרה לנזק מוחי, ומגיע עד להיווצרות מערכות האבחון המקובלות כיום. כדי לענות על השאלה הזו הם בחנו כתבים רפואיים עתיקים, מאמרים פסיכיאטריים מרכזיים, מסמכי אבחון רשמיים, ותיאורי מקרים שנאספו לאורך מאתיים שנה. מבטם אינו רק רטרוספקטיבי אלא גם מפרק, מפענח ומאיר מחדש כיצד נולדה ההבנה המדעית של ADHD.
המסע הזה חושף את הדרך המפותלת שבה ידע מתעצב. הוא מאיר פרקי זמן שבהם פרשנויות עממיות או רפואיות הובילו למסקנות שגויות, ולעומתם תקופות שבהן המדע עשה קפיצות מחשבתיות אמיתיות. אך מה מצאו החוקרים כאשר חיברו את כל הרגעים הללו לכדי נרטיב אחד, והאם ההיסטוריה הצליחה לספק תשובה לשאלת הזהות המדויקת של ADHD. את זאת מגלה המאמר ומזמין את הקוראים לגלות בעצמם.
