בעולם המשפט המודרני, נדמה לעיתים כי מלאכתם העיקרית של שופטים היא הכרעה בסכסוכים באמצעות פסקי דין ברורים וחד-משמעיים. אך מתחת לפני השטח מתרחשת תופעה נרחבת הרבה יותר, חמקמקה ולעיתים בלתי נראית לעין החוקרת: חתירה להסדר. התיקים המשפטיים, ברובם, אינם מגיעים להכרעה מלאה אלא מסתיימים בדרכים אחרות – פשרות, גישורים, הסכמות, ולעיתים אף ללא צורך בפסק דין כלל. מה המשמעות של פעילות זו? איזו תיאוריה משפטית יכולה להסביר אותה? והאם ייתכן שתפקידי השופטים השתנו באופן מהותי, מבלי שמערכת המשפט והמחקר נתנו על כך את הדעת?
שאלות אלו נמצאות בלב ליבו של המאמר, הבוחן את תופעת יישוב הסכסוכים השיפוטי – פעילות שיפוטית שמתקיימת בתוך בתי המשפט אך איננה מתמצה בהכרעה פורמלית. החוקרים ביקשו להתחקות אחר ההיגיון הפנימי של פרקטיקות אלו, לזהות את הכלים, הסגנונות והמניעים העומדים מאחוריהן, ולבחון האם ניתן לגבש על בסיסן תורת משפט חדשה – כזו ששמה במרכז את ההסכמה, הדיאלוג ופתרון הבעיות, ולא רק את סמכות הכפייה.
כדי לברר זאת, נבחרה גישה תיאורטית מקיפה אשר שואבת מהספרות על יישוב סכסוכים, מהביקורת על המשפט הפורמליסטי, ומהשיח העדכני על שופטים כ"מנהלים", "מטפלים", ואף כ"מגשרים". לצד זאת נבחנים נתונים אמפיריים ממערכות המשפט בישראל ומדינות נוספות, כדי להתחקות אחר המאפיינים של ההסדרים המשפטיים בפועל. כיצד מתנהלים ההליכים? מה תפקידו של השופט בתוך כל זה? והאם ניתן לזהות פרדיגמה חדשה של משפט?
