בשנים האחרונות כמעט לכל תלמיד יש טלפון חכם בכיס, ובמערכת החינוך נטושה מחלוקת האם הוא צריך להיות גם חלק מהשיעור. בישראל הורים רבים יצאו נגד שילוב הטלפונים בבתי הספר, ויש שאף הגיעו עד בג"ץ. אבל מה בעצם עומד מאחורי ההתנגדות הזאת? האם זו דאגה מתכנים פוגעניים ברשת, חשש מקרינה, חשש מאובדן המכשיר, או ספק לגבי התועלת הלימודית שלו? ובאילו מקרים התנגדות נשארת במחשבות, ובאילו היא הופכת לפנייה למורים, להנהלה ולמשרד החינוך?
המחקר בוחן את השאלה מנקודת מבטם של ההורים, שקולם נשמע בספרות פחות מזה של מורים ותלמידים. החוקרים שואלים מה מבדיל בין הורים שמסכימים לשילוב הטלפון בלמידה, הורים שמתנגדים בשקט והורים שנאבקים בו באופן פעיל. הם בודקים אם סגנון ההורות, התפיסות לגבי תפקידו של החינוך ונתוני הרקע של המשפחה קשורים לעמדה הזאת, ועד כמה כל אחד מהגורמים האלה מסביר אותה.
לצורך כך מילאו 220 הורים שאלונים מקוונים, שבהם דירגו מגוון סיבות לדחיית הטכנולוגיה, תיארו את מידת ההתנגדות שלהם בפועל, ענו על שאלות על סגנון ההורות ועל תפיסות החינוך שלהם. הנתונים נותחו בשיטות סטטיסטיות מתקדמות, כדי לבנות מודל שמנסה לנבא מי יתנגד ובאיזו עוצמה. התשובות עשויות להפתיע גם הורים, גם מורים וגם קובעי מדיניות.
