מוסכמה נפוצה גם בציבור וגם באקדמיה קובעת שספרות הילדים והנוער הישראלית סובלת ממחסור חמור ביוצרים מזרחיים ובייצוג ראוי לילדים ולנערים ממוצא מזרחי. הטענה הזו, המהדהדת גם בדוחות ממסדיים כמו דוח ועדת ביטון, מציגה תמונה של הדרה שיטתית ומחיקה תרבותית שנמשכת עשרות שנים. אך האם התמונה הזו מדויקת, או שמא היא מסתירה מציאות מורכבת בהרבה?
המאמר מבקש לבחון מחדש את ההנחה הזו באמצעות איתור וזיהוי קורפוס נרחב של יצירות ספרות ילדים ונוער ישראלית-מזרחית, שנכתבו על פני כמעט מאה שנה, מתחילת המאה העשרים ועד העשור השני של המאה העשרים ואחת. במקום להתמקד בשאלה אם קיימות יצירות כאלה, המחקר בוחן היכן הן נמצאות, מי כתב אותן, ומדוע נעדרות מן התודעה הציבורית והחינוכית חרף קיומן.
כמקרה מבחן ממוקד, נבחנת דמות התלמיד המזרחי ויחסו להשכלה, ללימוד ולקריאה ביצירות מרכזיות מתקופות שונות, מ"שורשים" של יהודה בורלא ועד "ילדות במעברה" של גאולה סחייק-אלעני. הקריאה בטקסטים הללו, לצד בחינה של התפיסה ההגמונית שרווחה בשנות המדינה הראשונות ושל ייצוגים סטראוטיפיים בספרות הישראלית הכללית, מעלה שאלות מהותיות על האופן שבו זהות אתנית, השכלה והדימוי הציבורי נשזרים זה בזה, ומזמינה קריאה מחודשת בקורפוס שלם ולא רק ביצירות בודדות ומוכרות.
