כשחושבים על התקשורת הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה, מתמקדים בדרך כלל במה שהיא ביקשה להנחיל לילדים ולנוער. כאן נשאלת השאלה ההפוכה: איך ראתה מערכת החינוך את אמצעי התקשורת? רדיו, עיתונים, קולנוע, ספרות זולה ובהמשך גם טלוויזיה נתפסו בעיני קברניטי החינוך לא פעם כשותפים בבניין האומה, ולא פעם כאיום על ערכיה. מה ביקשה מערכת החינוך לעצב בצרכן התקשורת, ומדוע כמעט לא נלמד בבתי הספר איך לצרוך תקשורת באופן ביקורתי?
המאמר בוחן את שני העשורים הראשונים של המדינה, עד כניסת הטלוויזיה הכללית ב־1968. הוא מציב את הדיון בתוך המסגרות התיאורטיות של החינוך לתקשורת, ובתוך רעיון "המדינה המחנכת" שעיצב את מדיניות החינוך באותן שנים. אחד אחד נבחנים האמצעים: מהרדיו והעיתונות, דרך הקולנוע ועד ל"ספרות הקלוקלת" שהציתה פאניקה מוסרית. מוצג החומר שהשאירו אחריהם הממסד החינוכי, כמו דברי בכירים, חוברות לימוד, תוכניות של תנועות נוער, דיוני הכנסת וועדות ציבוריות, ונחשף מה עמד מאחורי העיסוק החינוכי באמצעי התקשורת, או מאחורי היעדרו.
התמונה שמתגלה מזמינה להשוות בין אז להיום, ולשאול עד כמה השתנה היחס של בתי הספר אל עולם המסכים והמדיה.
