במשך יותר מחמישים שנה נעשה שימוש בשני מושגים, "שטיפת מוח" ו"כת", כדי לתאר קבוצות שנחשבות מסוכנות ומזיקות. בעולם האקדמי המערבי רוב החוקרים דחו אותם כתיאור של מציאות, ובבתי המשפט בארצות הברית הם נפסלו כטיעון. ובכל זאת, דווקא בישראל של העשור האחרון הם חדרו לכנסת, לבתי המשפט ולמשרדי הממשלה, והפכו לבסיס של דוחות רשמיים, הצעות חוק וכתבי אישום. איך קורה שמושגים שדעכו במקום אחד מתחדשים במקום אחר, ומי נהנה מכך?
המאמר שואל מדוע ישראל נוהגת בניגוד למגמה המערבית ומקבלת את המושגים כאמיתות אובייקטיביות, ומה המשמעות של זה עבור שלוש רשויות השלטון. כדי לענות על כך הוא משתמש בגישה ביקורתית וגניאולוגית בהשראת מישל פוקו, שמתעניינת ביחסי הגומלין בין ידע לכוח. הוא מתחקה אחר הקריירה של המושגים מימי המלחמה הקרה ומלחמת קוראה, דרך המקרים הגדולים שעיצבו את דמות "הכת" בתרבות העממית, ועד הגעתם לישראל. הניתוח נשען על טקסטים ומסמכים רשמיים, ובהם דוחות ממשלתיים, פסקי דין ותגובות של אקדמאים.
במרכז הדיון עומדים שני מקרי בוחן ישראליים בעלי פרופיל דומה לכאורה, שנדונו בבתי המשפט בדרכים שונות מאוד. הם מעוררים שאלה מרתקת על האופן שבו המערכת המשפטית מתמודדת עם קבוצות סגורות ועם מנהיגים כריזמטיים, ועל המחיר האפשרי של הכלים שנבחרים לשם כך.
