הערפד נחשב לרוב לדימוי מרקסיסטי מובהק: ההון ששואב את דמה של העבודה החיה. אבל מה קורה כשהערפד עולה על המסך בעולם שבו השלטון עצמו הוא קומוניסטי? בגוש המזרחי הוא יכול היה להיות אצילי מושחת, רוחו של מנהיג שנפל, מכונית שותה דם או אישה עצמאית שהחברה לא ידעה מה לעשות איתה. ולפעמים הוא כלל לא הורשה להופיע. בשנות השמונים, כשהמשטרים התפוררו, הדמות הזאת התחילה להצביע לא רק אל העבר אלא גם אל העתיד.
המאמר שואל איך הקולנוע הערפדי בגוש הקומוניסטי שיקף את חרדות החברה, ואיך השתנה מיקומו של האיום, מאויב פנימי שמקורו בהיסטוריה של המשטר לכוח זר שמגיע מבחוץ. מדוע דווקא רומניה, שנחשבת לערש המיתוס, התייחסה לדרקולא באופן כה שונה משאר מדינות הגוש?
כדי לברר זאת נבחנים סרטים וטלוויזיה מברית המועצות, צ'כוסלובקיה, פולין, יוגוסלביה ורומניה, לצד הקשרם התרבותי, הצנזורה והפוליטיקה סביבם. הם מושווים לסרטי אימה ומדע בדיוני מערביים בני אותה תקופה, ונבחנת גם קבלתם של סרטים מערביים שהתרחשו ברומניה. התוצאה היא מבט על ז'אנר דל תקציב שמגלה הרבה על פחדים, על צרכנות, על מגדר ועל זהות לאומית.
