מה קרה כשסופרים עבריים בראשית המאה העשרים ניסו לתאר את עולם הלבנט, אותו מרחב תרבותי מסתורי הפרוש על ערי הנמל של מזרח הים התיכון, על כל הקסם והסכנה שבו? הלבנט, מושג הנושא עמו קונוטציות של קוסמופוליטיות מרתקת מצד אחד, וחשד לחוסר יושרה ושטחיות מצד שני, הפך לכלי ביטוי רב עוצמה ביצירותיהם של יהודה בורלא, יצחק שמי, ש"י עגנון ואחרים. אשר ברש, מגדולי הסופרים בני התקופה, בחר לשלב את נופי תל אביב, יפו וחיפה עם תיאורים חושיים ומורכבים של סוריה, ביירות וטורקיה, ולהעמיד במרכז יצירתו את בוריס קלדם, איש עסקים שחייו האישיים והמשפחתיים מתפרקים לנגד עינינו במקביל לתהפוכות הפוליטיות של התקופה.
מהי בעצם היחסים בין הלבנט כמרחב גיאוגרפי ותרבותי לבין דמותו הפנימית הסבוכה של קלדם? האם תיאורי היופי, האסתטיקה והחושניות של הסביבה הלבנטינית משמשים רק כרקע נופי, או שהם חושפים משהו עמוק יותר על טבעו האנושי, יחסיו עם נשים, ומקומו בעולם המתפורר סביבו?
המאמר בוחן בקפידה את הנובלה "איש וביתו נמחו" לצד יצירות נוספות של ברש, ומתחקה אחר האופן שבו הנוף, האנשים והתרבות של הלבנט משתלבים בעיצוב דמותו הטרגית של קלדם. תוך התבוננות בזיקה בין הפרטי לציבורי, בין היחיד לחברה הרב־תרבותית שבתוכה הוא פועל, נפרשת יריעה עשירה שמזמינה קריאה מחודשת ביצירתו של אשר ברש.
