איך כותב יכול לבקר שליט כריזמטי ומשטר אוטופי בלי לשלם על כך ברדיפה או בנידוי ציבורי? בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים נהנה גמאל עבד אל נאצר מפופולריות עצומה בעולם הערבי, והבטיח עולם ללא רעב ועוני ובלי עול קולוניאלי. אינטלקטואלים שלא השלימו עם דרכו נאלצו ללכת על חבל דק. אחד מהם היה המחזאי והסופר המצרי תופיק אל-חכים, שזכה לעיטורים מהמשטר ולימים הואשם בצביעות ובפחדנות, אף שהתעקש שהיה עקבי כל העת.
המאמר בוחן שאלה מסקרנת: האם מושג מהול, היברידי, יכול לשמש לא רק כנגד הקולוניאליזם אלא גם כנגד הרטוריקה האנטי-קולוניאלית של השליטים שבאו אחריו? ומה קורה כשאוטופיה, יהיו שורשיה אימפריאליים או אנטי-אימפריאליים, אינה מניחה לשום רעיון מנוגד להישמע?
כדי לענות על כך המאמר קורא מקרוב שתי יצירות עתידניות של אל-חכים: הסיפור הקצר "בשנת מיליון" והמחזה "מסע אל המחר". הוא מנתח את עולמותיהן האוטופיים, את הדמויות המורדות בהם ואת סופיהן, ומציב אותם מול הפילוסופיה של אל-חכים עצמו על איזון בין כוחות מתנגשים. הניתוח נשען גם על תיאוריות פוסט-קולוניאליות, ובהן הרעיונות של הומי בהבהא ושל אדוארד סעיד, ועל ההקשר הפוליטי של מצרים בימי נאצר. התוצאה היא קריאה חדשה בטקסטים ידועים, שמאירה מחדש את היחס בין ספרות, כוח וחירות.
