תעשיית התיירות והתעופה האזרחית שלובות זו בזו באופן שלרוב איננו שם אליו לב: חברות התעופה זקוקות לביקוש התיירותי כדי לשמר קווים רווחיים, ויעדי התיירות תלויים באופן מוחלט בנגישות אווירית זמינה ובמחירי טיסה תחרותיים. אך מה קורה כאשר מחירי האנרגיה עולים, כאשר שוקי התעופה נפתחים לחברות זולות, וכאשר משברים כלכליים גלובליים מטלטלים את שני התחומים בבת אחת? האם התיירות ההמונית, כפי שהתפתחה בעשורים האחרונים, מבוססת על יסודות כלכליים בני קיימא, או שהיא תלויה במידה מסוכנת בגורמים חוץ-תיירותיים שאינם בשליטתה?
המאמר בוחן את מערכת היחסים ההדוקה בין תעשיית התעופה לתיירות ההמונים, באמצעות ניתוח נתונים כלכליים ותפעוליים על עלויות דלק סילוני, מחירי טיסות ליחידת מרחק, דפוסי הוצאה של תיירים, והתפתחות מדיניות השמיים הפתוחים באיחוד האירופי. איי הקנריים משמשים כמקרה מבחן מרכזי, בשל תלותם הגבוהה בתעופה ארוכת טווח וריחוקם היחסי ממרכזי המקור התיירותיים באירופה. המאמר משווה בין יעדים מתחרים, בוחן את התפשטות חברות התעופה הזולות ואת השלכותיהן על מבנה השוק, ומעמת בין פרופילי הנוסעים והוצאותיהם.
לאור תחזיות עולמיות עתידיות בתחום האנרגיה ומדיניות התעופה, עולה שאלה מרכזית: כיצד ישפיעו השינויים הצפויים במחירי הדלק ובמבנה שוק התעופה על עתידם של יעדי תיירות המונים המבוססים על חבילות זולות?
