בעידן שבו סדרות טלוויזיה מספרות סיפורים פוליטיים מורכבים, וצופים ברחבי העולם צורכים דרמות וסאטירות מדנמרק, מבריטניה, מצרפת ומגרמניה, עולה שאלה שמרצים רבים מכירים: האם אפשר להפוך את הצפייה הביתית הפופולרית לכלי הוראה רציני? בקורסים בפוליטיקה משווה צריך להסביר לסטודנטים מערכות פוליטיות זרות, מפלגות, קואליציות ומוסדות על-לאומיים, ולא פעם החומר נשמע להם רחוק ויבש. מנגד, סדרה טובה מצליחה להכניס את הצופה לעולם הפוליטי ולגרום לו להזדהות עם הדמויות.
המאמר שואל כיצד אפשר לשלב סדרות בכיתה באופן שיטתי, ובאילו דרכים כדאי לעשות זאת כדי שהשימוש יהיה יותר מבידור. המחברים מציעים מסגרת פדגוגית המבוססת על ספרות העוסקת בתקשורת, בבידור ובפוליטיקה ועל ניסיונם בהוראה. הם מציגים שלוש גישות הנבדלות במידת ההשקעה הנדרשת מהמרצה, ומדגימים אותן בעזרת סדרות אירופיות מגוונות, מסאטירות בריטיות ועד דרמות סקנדינביות ותוכניות על הפרלמנט האירופי. הדגמה מרכזית נעשית על סדרה דנית אחת שנבחנת לעומק בקורס מבוא לפוליטיקה אירופית, והיא משמשת לשני נושאים שונים לגמרי: הלוגיקה של מערכות רב-מפלגתיות ותפקיד המגדר בפוליטיקה.
מה הופך סדרה לכלי הוראה טוב, איך בוחרים אותה, ומה צריך לעשות לפני ההקרנה ואחריה? מי שמלמד מדע המדינה, או סתם אוהב סדרות ורוצה להבין מה אפשר ללמוד מהן, ימצא כאן רעיונות מעשיים וגם טיעון מעניין על הקשר בין תרבות פופולרית לחשיבה פוליטית.






