כמעט כל מי שמחפש עורך דין, נוסע במונית או פונה לטיפול רפואי נפגש בלי לשים לב ברגולציה מסוג מסוים: רישיון מקצועי. בישראל יש יותר מ-160 מקצועות שהעיסוק בהם מחייב רישיון, ורבע מהעובדים במשק מחזיקים ברישיון כזה. הרישיון אמור להגן על הציבור מפני שירות גרוע ומפני סיכונים, אך הוא גם קובע מי בכלל יכול להיכנס למקצוע, כמה יתחרו בו וכמה יעלה השירות.
בשנים שבין 2009 ל-2023 הכריזה ישראל שוב ושוב מלחמה על הרגולציה העודפת. ראשי ממשלה נשבעו לקצץ בה, הממשלה קיבלה החלטות להפחתת הנטל הרגולטורי, ישראל הצטרפה ל-OECD והתחייבה לטייב את הרגולציה. ובכל זאת, באותן שנים ממש נוספו עשרות מקצועות חדשים לרשימת המורשים ודרישות הכניסה למקצועות ותיקים דווקא הוקשחו. כיצד קורה שמדיניות מוצהרת אחת והמציאות הרגולטורית נעות בכיוונים הפוכים?
כדי לענות על השאלה עוקב המחקר אחר ההיסטוריה של רישוי המקצועות בישראל מימי המנדט ועד ימינו, ומתמקד בארבעה משטרי רישוי שונים מאוד זה מזה: עריכת דין, ראיית חשבון, המקצועות הפרא-רפואיים ונהיגה במונית. דרך חקיקה, פסיקה, דיוני ועדות והחלטות ממשלה הוא משחזר מי באמת מכריע מה ייחשב למקצוע שדורש רישיון, אילו אינטרסים פועלים מאחורי הקלעים, ומה תפקידם של הפוליטיקאים, הפקידים, האקדמיה ובתי המשפט במאבק הזה.
