מי כתב את התורה, ומתי? במשך יותר ממאה שנה מנסים החוקרים לפצח את השאלה הזאת, והשערת המקורות המפורסמת מוצאת את עצמה שוב ושוב בין ויכוחים על טקסטים, על היסטוריה ועל ממצאים ארכיאולוגיים. כל גישה נתקלת בקשיים משלה, ואיש אינו מצליח לשחזר את התהליך באופן משכנע. אולי אפשר להסתכל על הבעיה מכיוון אחר לגמרי?
המאמר מציע להסיט את המבט מהטקסטים אל האנשים שמאחוריהם: העורכים והמחברים שחיו בצל שני אסונות לאומיים, חורבן הממלכה הצפונית וחורבן ירושלים והמקדש. השאלה המרכזית היא כיצד הקבוצות האלה, הדויטרונומיסטים מצד אחד והשבים מבבל מצד שני, עיצבו את החומרים שקיבלו מן העבר, ומה ביקשו לומר לעם שאיבד את עולמו. מה הקשר בין אסון לחוק, בין גלות לזהות, ובין שיבה לזיכרון משותף של אבות וארץ?
כדי לבחון זאת המחבר קורא מחדש את מסורות J ו-E ואת ההבחנה ביניהן, ומשווה בין הטקסטים המקראיים לבין ממצאים ארכיאולוגיים כמו כתובות מכונתילת עג'רוד וחורבת אל-קום ותיאורי התקופה בספרי עזרא ודברים. הוא עוקב אחר הדמויות המרכזיות של סיפורי האבות ואחר האופן שבו התגבשו עשרת הדברות וההבטחה על הארץ. התמונה שמצטיירת מציעה דרך חדשה להבין כיצד הפכה אוסף מסורות פזורות לטקסט אחד שעיצב את הזהות היהודית.
