מה קורה כשעם שב לארצו ומבקש לבנות מחדש את זיכרונו הקולקטיבי? אחד הכלים המרכזיים לכך, גם בירושלים של תקופת המנדט הבריטי, היה המוזאון: מרחב שבו נבחרים חפצים, שרידים וסמלים, ומקבלים משמעות שמעבר לעצמם. המוזאון אינו רק מקום לשימור העבר, אלא סוכן פעיל שמעביר לציבור סיפור היסטורי ולאומי, ולעיתים אף משמש שדה מאבק על עיצוב המרחב הציבורי והזיכרון הקולקטיבי.
המאמר בוחן כיצד ארבעה מוזאונים מרכזיים שפעלו בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, כל אחד בתחום שונה: אמנות, טבע וחקלאות, וארכיאולוגיה, השתתפו בתהליך זה. כיצד עבר מוזאון בצלאל ממוסד לאיסוף פריטי טבע ואמנות למוקד של חינוך לאומי? כיצד מוזאון שהוקדש לכאורה לחקלאות ולמדעי הטבע הצליח להעביר מסר ציוני מובלע גם לקהלים שלא בהכרח הזדהו עם הציונות? ובאיזו דרך שירתו המוזאונים לעתיקות את המאבק על הוכחת הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל?
כדי לענות על שאלות אלה, נבחנת ההתפתחות ההיסטורית של כל אחד מהמוזאונים, מקורות הקמתם, אופי אוספיהם, קהלי המבקרים בהם, והדרכים שבהן עוצבה בהם החוויה החזותית והתצוגתית. מבט זה חושף כיצד המרחב המוזאלי הפך לכר לתחרות ולשיתוף פעולה בין מוסדות שונים, וכיצד המוזאון ה"קלאסי" שנועד לשמר הפך בהדרגה לכלי בעל מסר לאומי מכוון. מסע היסטורי מרתק אל אחד המוסדות המעצבים ביותר של הזיכרון הלאומי היהודי בארץ ישראל.
