מיליוני בני אדם ברחבי העולם כבר נעקרים מבתיהם בשל בצורות, שיטפונות ואסונות טבע הולכים ומחריפים, ומספרם צפוי לטפס לעשרות ומאות מיליונים בעשורים הקרובים. ובכל זאת, איש אינו יודע בדיוק איך לקרוא להם במונחים משפטיים, ואף אמנה בינלאומית אינה מעניקה להם הגנה מוגדרת. אמנת הפליטים המפורסמת משנת 1951, שנוסחה בעולם אחר לגמרי, פשוט לא מכירה בשינויי אקלים כעילה למעמד פליט, וכך נותרים "מהגרי האקלים" תלויים בין השמים והארץ המשפטית.
איך מתמודד עם כך הגוף הפוליטי והכלכלי המשפיע ביותר באירופה? האיחוד האירופי, שבמסמכים אסטרטגיים כמו העסקה הירוקה האירופית ובהסכם ההגירה והמקלט משנת 2024 מכיר רשמית בקשר שבין משבר האקלים לתנועות הגירה, עומד במוקד מחקר זה. השאלה המרכזית שהמחקר מבקש לבחון היא האם ההכרה הפוליטית הגוברת בבעיה אכן מתורגמת למכשירים משפטיים אפקטיביים המגנים על אוכלוסיות עקורות, או שמא מדובר בפער עמוק בין רטוריקה למציאות משפטית.
כדי לבחון זאת, נערך ניתוח משפטי דוקטרינרי מקיף של מסמכי המדיניות המרכזיים של האיחוד לצד דירקטיבות ותקנות מחייבות המסדירות הגירה ומקלט, בשילוב עם בחינת דוחות מוסדיים ובינלאומיים של גופים כמו נציבות האו"ם לפליטים, הבנק העולמי וארגוני זכויות אדם. הממצאים חושפים תמונה מורכבת על מוכנות המערכת המשפטית האירופית להתמודד עם אחד האתגרים הדוחקים ביותר של עידננו.
