תיירות היא אחד המנועים המשמעותיים ביותר של הגלובליזציה, תופעה שנוגעת בחיינו כתיירים, כמארחים וכאזרחי מדינות שמעצבות מדיניות סביבה. אך מה קורה כשמנסים לשאול האם התיירות היא בסך הכול מימוש של זכות אדם בסיסית, כמו הזכות לחופש תנועה ולפנאי, או שמא היא מנגנון כוח שמשמר אי-שוויון ופוגע בקהילות מארחות, בעובדים ובסביבה? האם אפשר בכלל לדבר על "תיירות אתית" מבלי להיתקל בסתירות פנימיות?
המאמר יוצא לבחון את היחס המורכב, ולעיתים הפרדוקסלי, שבין תיירות לזכויות אדם, משני כיוונים משלימים: מהלך תיאורטי-פילוסופי שמנסה להבין מהן זכויות אדם ואיך יש לשקול ביניהן במצבים של קונפליקט אינטרסים, ומהלך אמפירי שבודק כיצד עקרונות אלה מתורגמים בפועל להצהרות בינלאומיות, לאמנות ולקודים אתיים בתחום התיירות. כדי לעשות זאת, נערך ניתוח תוכן איכותני של מקורות מגוונים, כולל הצהרות של ארגונים בין-ממשלתיים, אמנות בינלאומיות וכתיבה אקדמית מתחומי מדעי החברה והרוח, בניסיון להבין כיצד שחקנים שונים בונים שיח על זכויות אדם ואתיקה בהקשר התיירותי.
מהי בעצם ה"תיירות המוסרית" שכולם מדברים עליה, ואילו מתחים מסתתרים מתחת לפני השטח של הצהרות בינלאומיות מרשימות למראה? המאמר מזמין לצאת למסע אל שאלות שאין להן מענה חד-משמעי, אך שהבנתן חיונית לכל מי שמתעניין בתיירות, בזכויות אדם ובעולם שבו הם נפגשים.
