מה קורה למשפחות שנאלצות לעזוב את בתיהן בעקבות אסון טבע, וכיצד הן מחליטות אם לחזור, לעבור למקום חדש, או להישאר תקועות באמצע? הוריקן קטרינה וסופת הענק סנדי טלטלו מיליוני אמריקאים, אך בעוד חלקם חזרו לבתיהם במהירות יחסית, אחרים נותרו עקורים שנים רבות אחרי שהמים נסחפו. השאלה מה מבדיל בין קבוצות אלה, ואיזה תפקיד ממלאת המדיניות הממשלתית בעיצוב תהליך החזרה, נותרה שאלה שנחקרה פחות מהתגובה המיידית לאסונות עצמם.
לנוכח שינויי האקלים ההולכים ומחריפים, וההתרכזות הגוברת של אוכלוסייה באזורי חוף ובערים חשופות לסיכונים, השאלות הללו רק צפויות להתעצם בעתיד. המאמר בוחן מהם הגורמים המרכזיים המכריעים אם משפחות עקורות יחזרו לבתיהן הקודמים, יבחרו ברילוקיישן קבוע, או יישארו במצב עמום של המתנה, וכיצד קובעי מדיניות יכולים ליצור כלים המתאימים למטרותיהם, בין אם עידוד חזרה, הרתעה ממנה, או ניטרליות.
המחברים בוחנים ומשווים בין שני אסונות הטבע המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האמריקאית המודרנית, קטרינה וסנדי, סוקרים את הספרות המחקרית והנתונים שנצטברו על תהליכי החזרה בכל אחד מהם, ומנתחים את הכלים המרכזיים שהופעלו על ידי גופי ממשל שונים כדי להתמודד עם האתגר. תוך כדי כך הם מנסים לזהות דפוסים משותפים ותובנות שעשויות לשפר תכנון מדיניות עתידי לאסונות דומים.
