נהר הדנובה חוצה ארבע עשרה מדינות ומחבר ביניהן במרחב אירופי משותף, אך מה קורה כשהאסטרטגיה האירופית שנועדה לפתח את האזור הזה פוגשת מדינה שכל תשומת הלב התיירותית שלה מופנית לחוף הים? קרואטיה, המוכרת בעולם כיעד תיירות חופי מוביל, מחזיקה גם בשני מחוזות פנימיים על גדות הדנובה, עם מורשת תרבותית עשירה, אתרים ארכיאולוגיים עתיקים, מרתפי יין, שבילי אופניים ואתרי טבע ייחודיים, שנותרו לרוב מאחורי הקלעים של התדמית הלאומית.
המאמר בוחן כיצד האסטרטגיה האירופית לאזור הדנובה, שהתקבלה בשנת 2010, עשויה לשמש מנוף לפיתוח תיירותי ותרבותי של האזור הקרואטי הזה, ואילו הזדמנויות ואתגרים ניצבים בפני מימוש הפוטנציאל הזה. השאלה המרכזית שהמאמר מבקש להשיב עליה היא כיצד ניתן לתרגם את המשאבים התרבותיים והטבעיים העשירים של האזור למוצר תיירותי אטרקטיבי, תחרותי ובר קיימא, במסגרת האסטרטגיה המקרו-אזורית הרחבה.
לשם כך נבחנים מסמכים אסטרטגיים, נתונים ממשרדי התרבות והתיירות הקרואטיים, פרויקטים בין-לאומיים קיימים, וכן תובנות שנאספו מהשתתפות בכנסים ומשיחות עם גורמים אזוריים ומקומיים. המאמר פורש תמונה רחבה של הפוטנציאל התיירותי הטמון בשני המחוזות המזרחיים של קרואטיה, ומעורר שאלות חשובות באשר לדרך שבה מדינות קטנות ואזורים פריפריאליים יכולים למצב את עצמם במסגרת אסטרטגיות אירופיות רחבות היקף.
