מדי שנה הולך לאיבוד או מתבזבז כשליש מכל המזון המיועד לצריכת אדם ברחבי העולם, כמות עצומה השווה למיליארד ומאות מיליוני טונות. בעוד שבמדינות מפותחות עיקר הבזבוז מתרחש בשלב הצריכה הביתית, במדינות אפריקה שמדרום לסהרה התופעה מתחילה כבר בשדה, בשלבי הקציר והטיפול הראשוני ביבול. בטנזניה, מדינה שמוציאה מאות מיליוני דולרים בשנה על ייבוא מזון ומתמודדת עם מחסור תדיר במזון באזורים מסוימים, לשאלת האובדן והבזבוז יש משמעות שהולכת הרבה מעבר לכלכלה: היא נוגעת בביטחון תזונתי, בבריאות הציבור ובפרנסת משפחות שלמות.
מחקר זה יצא לבחון תופעה שכיחה אך מתועדת פחות: בזבוז ואובדן מזון בתעשיית שירותי המזון, ובפרט בקנטינות ומסעדות. השאלה שהנחתה את החוקרים הייתה מהם הגורמים המרכזיים לאובדן ולבזבוז בכל אחד משלבי שרשרת הערך של המזון, מהייצור החקלאי ועד לצלחת הצרכן, ואילו גורמים דומיננטיים משפיעים על היקף ההצטברות של הבזבוז הזה. כדי לענות על השאלות הללו, החוקרים פנו לשטח באזור מורוגורו בטנזניה ואספו נתונים ממאה משתתפים, צרכנים ועובדי מזון כאחד, בשילוב שאלונים, ריאיונות וקבוצות מיקוד, ולאחר מכן ניתחו אותם בכלים סטטיסטיים מתקדמים לצד ניתוח איכותני מעמיק.
מה בדיוק גורם לאובדן המזון בכל שלב, אילו סוגי מזון נפגעים הכי הרבה, ואיך כל זה מתקשר לתפיסות ולהתנהגויות של האנשים המעורבים בתהליך, אלו שאלות שהמאמר חוקר בהרחבה ומספק להן תשובות מבוססות נתונים.
