מונטנגרו, מדינה קטנה בבלקן המערבי שהכריזה על עצמאותה רק ב-2006, יצאה למסע ממושך ומייגע לקראת הצטרפות לאיחוד האירופי. אחד מעמודי התווך של תהליך ההצטרפות הוא רפורמה מקיפה במנהל הציבורי, תחום שהאיחוד האירופי מגדיר כתנאי הכרחי לחברות מלאה, אך שאין לו סטנדרטים אחידים ומחייבים במסגרת החקיקה האירופית עצמה. איך בכלל בונים מנהל ציבורי מודרני ויעיל במדינה שיצאה ממשבר פירוק פדרלי, ממערכת מרוכזת וממונחית פוליטית, ומהיסטוריה של חוסר יציבות פנימית וחוץ?
המאמר בוחן את שרשרת האסטרטגיות שניסתה מונטנגרו לאמץ במהלך כשני עשורים, החל משנות ה-90 ועד ימינו, כדי להתמודד עם המורשת הכבדה של מנהל ציבורי מסורבל, מנופח וחסר שקיפות. הוא עוקב אחר שלוש תוכניות רפורמה עיקריות שהוגשו בין 2003 ל-2020, בוחן את הגורמים המוסדיים והפוליטיים שהאטו את יישומן, ומתעכב במיוחד על חוק ההליך המנהלי החדש שאומץ בשנים 2014-2017 ככלי מפתח לשינוי תפיסתי, מ"מנהל כמכשיר בידי הממשלה" ל"מנהל כשירות ציבורי לאזרח". תוך התבססות על ניתוח מסמכי מדיניות, דוחות הנציבות האירופית וארגון SIGMA, וסקירת החקיקה הרלוונטית, מציע המאמר מבט מפורט על אחד המקרים המרתקים ביותר של רפורמה מנהלית באירופה המזרחית בצל תהליך הצטרפות מתמשך לאיחוד.
מה עומד מאחורי הקשיים החוזרים ונשנים ביישום הרפורמות? ואיזה תפקיד ממלא החוק המנהלי החדש בעיצוב עתידו של המנהל הציבורי המונטנגרי? המאמר מציע תשובות מרתקות לשאלות אלו.
