מטבע אחד, ממשלות רבות, וכלל אחד שנועד להבטיח שאף מדינה לא תציל את האחרות מחובותיהן. כשמשבר החוב הריבוני פרץ, התברר עד כמה האיחוד האירופי בנוי על הנחות שמעולם לא נבדקו עד הסוף. האיחוד המוניטרי קם בלי ממשל כלכלי משותף, ומאז נאלצה אירופה לאלתר: קרנות חילוץ, חבילות חקיקה, אמנות שנחתמו מחוץ למסגרת הרגילה ובנק מרכזי שנדרש לפעול בדרכים שלא תוכננו לו. בכל שלב ניצבות שאלות על הסמכות, על הלגיטימציה ועל מי באמת מחליט.
המאמר מתבונן במשבר דרך עדשה של תיאוריית האינטגרציה, ובמיוחד דרך הגישה הפונקציונליסטית, שלפיה אירופה מתאחדת צעד אחרי צעד, כשכל שיתוף פעולה מוליד את הבא אחריו. השאלה המרכזית היא האם הדרך הזאת עדיין מסוגלת להוביל את האיחוד קדימה, או שהמשבר העמיד אותה מול מגבלות שלא ניתן לעקוף בצעדים קטנים. כדי לבחון זאת עוקב הכותב אחר שלושה צירים: החולשות המבניות של האיחוד הכלכלי והמוניטרי שהובילו למשבר, מערך הרפורמות שנעשו מאז 2010, והמתח שנוצר בין הרפורמות האלה לבין האמנות המכוננות, בתי המשפט הלאומיים והרצון של האזרחים לקבוע את גורלם.
הניתוח נשען על הוראות האמנות האירופיות, על תקנות ועל פסקי דין של בתי משפט אירופיים ולאומיים, ובהם בית המשפט החוקתי של גרמניה, וכן על מסמכי הנציבות האירופית ועל ספרות משפטית ופוליטית. מי שמתעניין באיך נבנה מטבע בלי מדינה, ובשאלה מה עתיד לקרות כשהפשרות שהחזיקו אותו מגיעות לקצה, ימצא כאן מסגרת מעניינת להבנת אחת התקופות הסוערות בתולדות אירופה המאוחדת.
