מה אם הקושי של ילדים ומבוגרים עם ADHD ואוטיזם אינו נובע בעיקר ממוח "פגום", אלא מכך שהעולם שבנינו פשוט לא נבנה בשבילם? בכיתות שבהן יושבים שש שעות ברצף, במשרדים רועשים ובעולם דיגיטלי שמפרק את הקשב, תכונות שאולי שירתו היטב את בני האדם במשך אלפי שנים מוגדרות היום כהפרעות. השאלה שהמאמר מעלה היא האם אפשר להבין את שני המצבים כווריאנטים התפתחותיים טבעיים, שמאבדים יציבות כשהם נדחקים אל סביבה נוקשה, מגרה יתר על המידה ומכוונת לתפוקה.
המאמר אינו מדווח על ניסוי אחד. הוא מציע תיאוריה חדשה ומשלב ספרות ממגוון תחומים: אבולוציה, מדעי המוח, אפיגנטיקה, מחקר על לחץ טרום-לידתי, רעלנים סביבתיים, סוציולוגיה של הרפואה ונתונים בין-תרבותיים. הוא מציב אותה מול מסגרות קיימות כמו פרדיגמת הנוירו-גיוון, תיאוריית הרגישות הדיפרנציאלית, השערת אי-ההתאמה האבולוציונית והמודל החברתי של מוגבלות, ובוחן במה היא מוסיפה עליהן. לצד זאת הוא מבחין בין ADHD לאוטיזם, ומראה שלכל אחד מהם נקודות התנגשות שונות עם העולם המודרני.
מעבר לשאלה התיאורטית, המאמר פורש חזון מעשי לעיצוב מחדש של בתי ספר, מקומות עבודה, ערים ומערכות בריאות, ומציע השערות מפורטות לבדיקה בעתיד. מי שמתעניין בשאלה מי בעצם צריך להשתנות, האדם או המסגרת, ימצא כאן נקודת מבט מעוררת מחשבה וגם שנויה במחלוקת.
