הדימוי המקובל של הצייר הגדול הוא של גאון בודד: אדם שעומד מול הבד, מפתח סגנון שאין שני לו ומשאיר עליו את חותמו האישי. אבל מה קורה כששני ציירים מפורסמים מחליטים לעבוד על אותו בד? כאן נדרש מהאמן משהו שאינו מובן מאליו כלל: לוותר על חלק מן ה"אני" שלו, לפנות מקום לשותף ולסמוך עליו. לפעמים נולד מכך שיח מפרה בין בעלי מקצוע, ולפעמים התחרות והאגו עלולים להכשיל את הכול.
המאמר בוחן את התופעה בתקופת הברוק, שבה שיתופי פעולה בין ציירים היו נפוצים יותר מאשר לפניה ואחריה, בעיקר באנטוורפן, עיר סוחרים עשירה ששוק האמנות בה פרח. השאלה המרכזית היא האם שיתוף פעולה בין אמנים מקדם צמיחה יצירתית יותר מאשר תחרות, והאם הוא מאפשר לכל אחד מהם להבליט את חוזקותיו ולהתגבר על חולשותיו.
כדי לבחון זאת עוברת המחברת בסדר כרונולוגי על דוגמאות מוכרות, ממזבח גנט של האחים ואן אייק, דרך החברות ארוכת השנים בין פיטר פאול רובנס ליאן ברויגל האב והעבודה עם פראנס סניידרס ואנתוני ואן דייק, ועד מקרים שבהם צייר אחד נכנס ליצירה של צייר אחר בלי שתוכנן הדבר מראש, כמו בדיוקנאות הקבוצתיים של פראנס האלס. היא נשענת על ניתוח הציורים עצמם, על תיעוד היסטורי ועל בדיקות טכניות כמו צילומי רנטגן, ומתחקה אחר השאלה מי צייר מה, ומה מספרת חלוקת העבודה על היחסים בין השותפים.
