מה קורה כשבית שלם לא מדבר על הדבר המרכזי שעיצב אותו? בבתים רבים של ניצולי שואה נשמר שקט כבד סביב העבר, והילדים שגדלו בהם נשאו אותו איתם לבגרות. אצל חלקם נמצאה דרך אחרת לדבר: מוזיקה. מנגינה שהאם שרה בערבי שישי, פסנתר שהפך למקלט, ניגונים שעברו מאב לבן. המאמר שואל מה תפקידה של המוזיקה בקשר בין ניצולי שואה לבין ילדיהם שהפכו למוזיקאים, ואיך היא משפיעה על הדרך שבה הם מתמודדים עם הזיכרון המשפחתי ומנציחים אותו.
החוקרת, שהיא עצמה מטפלת במוזיקה, פגשה אחד עשר מוזיקאים בני הדור השני, בני 55 עד 70, שהוצאו לשם כך מעולם הקונצרטים והבמות אל סלון ביתם. בכל מפגש התקיים ריאיון עומק, ובמהלכו הקשיבו יחד לשלושה קטעי מוזיקה שהמרואיין בחר מראש: קטעים שמייצגים את הוריו ואת עצמו. המאמר מביא את סיפוריהם של ארבעה מהם, ביניהם בן קיבוץ שהצטרף לאמו במסע שורשים, ויוצרת שכתבה אופרה על יומנו של אביה. סיפורים אלה מאירים בתים שונים מאוד זה מזה, מבית שקט וקשה ועד בית שבו תמיד היו מסיבות ושירה. מה שמשותף להם, ומה שהמוזיקה עושה בכל אחד מהם, הוא עיקר העניין של המאמר.
