מה קורה כשבית נמכר בהליך רשמי של ההוצאה לפועל, קונה תם לב משלם עליו ונכנס לגור בו, ורק אחר כך מתברר שההליך כולו היה פגום? אולי החייב לא קיבל הודעה, אולי מישהו זייף מסמכים, ואולי הרשות פשוט חרגה מסמכותה. בצד אחד עומד הבעלים המקורי, שאיבד את ביתו בלי שהיה לו יום בבית המשפט. בצד השני עומד קונה שהסתמך על כך שמדינה לא מוכרת נכסים בטעות. שניהם חפים מפשע, ורק אחד מהם יכול לקבל את הנכס.
השאלה אינה תיאורטית. רשויות ההוצאה לפועל מוכרות אלפי נכסים בכל שנה, ובדיקות רשמיות מצאו ליקויים בחלק ניכר מהתיקים. ובכל זאת, בית המשפט העליון נמנע שוב ושוב מלהכריע אם תקנת השוק שבסעיף 34א לחוק המכר מגינה על הקונה גם במקרים כאלה, ובתי המשפט המחוזיים הולכים לכיוונים שונים.
המאמר מנסה לפתור את התסבוכת בכך שהוא מחבר בין שלושה עולמות משפטיים שבדרך כלל נבחנים בנפרד: דיני הקניין, המשפט המנהלי ודיני ההוצאה לפועל. הוא בוחן את לשון הסעיף ואת תכליתו, משווה לתקנות שוק אחרות ולשיטות משפט בארצות הברית, בגרמניה ובאנגליה, ונעזר בשיקולי יעילות כלכלית כדי לשאול מי מבין הצדדים יכול היה למנוע את הנזק. בדרך עולות שאלות לא צפויות: האם גם רשות מדינה צריכה לפעול בתום לב, ומה אפשר לעשות כשאי אפשר לתבוע אותה בכלל.
