אדם מפרסם עם בן זוגו קליפ שמעודד סובלנות כלפי זוגות חד-מיניים, ופתאום העבודה שהייתה לו במשך שנים נעלמת. האם זו הפליה אסורה, גם אם הוא לא עובד שכיר אלא קבלן עצמאי? שאלות כאלה נמצאות בלב הפסיקה האירופית בתחום זכויות להט"ב, ובמקרים רבים התשובה תלויה בפרשנות של ניסוחים משפטיים לכאורה יבשים.
המאמר בוחן עד כמה ההגנה מפני הפליה על רקע נטייה מינית באירופה באמת מגיעה אל הפרט. נקודת המוצא היא שאלה פשוטה במראה: האם החקיקה והפרקטיקה במדינות החברות באיחוד תואמות את מה שהדין האירופי דורש, והאם ההגנה מסתיימת בשער מקום העבודה או נמשכת גם אל החינוך, השירותים והמוצרים.
כדי לברר זאת נעשה שימוש בשיטה משווה, שבה מושווים אקטים משפטיים של האיחוד ושל המדינות החברות. לצד זאת נבחנת פסיקה נבחרת של בית המשפט של האיחוד האירופי ושל בית הדין האירופי לזכויות אדם, וגם החלטה בולטת של ועדת זכויות האדם של האו"ם. מכיוון שמספר פסקי הדין בתחום מצומצם, הניתוח מתמקד בכמה פרשות מפתח, ומתוכן נבנית תמונה של האופן שבו בתי המשפט מעצבים את גבולות השוויון, ושל הפער האפשרי בין הדין האירופי לבין המציאות המשפטית במדינות השונות.
