עיקרון יסוד במשפט הפלילי קובע שאדם נשפט על המעשה שיוחס לו ולא על עברו או על אופיו. ובכל זאת, בבתי המשפט בישראל נשמעות לא פעם ראיות על מעשים קודמים של הנאשם, לעיתים אף כאלה שלא נכללו בכתב האישום. מתי מותר לבית המשפט להישען עליהן, ומתי הן הופכות לדרך עוקפת להרשעה על סמך מועדות כללית לעבריינות? השאלה מרתקת במיוחד משום שבתיקים רבים, ובעיקר בעבירות מין, אין כמעט ראיות אחרות, והמתח בין הצורך להרשיע אשמים לבין החשש להרשיע חפים מפשע מורגש בהם במלוא עוצמתו.
המאמר שואל אם ההלכה הישראלית בנושא עדות השיטה והמעשים הדומים עומדת על קרקע יציבה, ומה ההסדר הראוי שיאזן בין השיקולים המתנגשים. כדי לענות על כך נבחנת התפתחות הפסיקה הישראלית מראשית אימוצה של הדוקטרינה ועד ימינו, תוך מעקב אחר ההלכות המרכזיות והדרך שבה יושמו בעשרות תיקים. לצד זאת נערכת השוואה למשפט המקובל באנגליה, בארצות הברית, בניו זילנד, בקנדה ובסקוטלנד, ומתוכה נבנית הצעה להסדר חדש.
מי שמתעניין בשאלה איך שיטות משפט מתמודדות עם הפיתוי להסיק מהעבר על ההווה, ובמחיר ההסקה הזאת עבור הליך הוגן, ימצא כאן ניתוח ביקורתי שמבקש לעמוד על כוחן ועל גבולותיהן של ראיות מסוג זה.
