במדינות דמוקרטיות ליברליות נהוג לחשוב שבית הספר הוא המקום שבו ילדים פוגשים את העולם על מגוון דעותיו: לומדים על מוצא היקום, על גוף האדם ועל היסטוריה שאפשר לבקר אותה. אבל מה קורה כשקהילה שלמה סבורה שחלק מן הידע הזה אינו ראוי כלל להיכנס לכיתה, ומנהלת בתי ספר שבהם קטעים בספרי הלימוד נחתכים, איורים מסומנים בעיפרון שחור ורשימת נושאים אסורים מופצת בקרב המורות? ומה קורה כשאותם בתי ספר מוכרים בידי המדינה ומתוקצבים מכספה?
הסוגיה חושפת התנגשות בין זכויות יסוד. מצד אחד עומדת זכותם של הורים לחנך את ילדיהם לפי אמונתם הדתית, ומן הצד האחר זכותם של הילדים להיות מוכנים לחיים בחברה דמוקרטית פתוחה. השאלה שבמוקד היא כיצד על המדינה הליברלית לנהוג בבתי ספר שהיא עצמה מכירה בהם ומממנת אותם ואשר מוציאים מתוכנית הלימודים המחייבת נושאים הנחשבים בעיניהם רגישים, והאם עליה לתת עדיפות לחופש הדת או לדרוש חינוך מאפשר אוטונומיה לכל ילד.
כדי לבחון את השאלה נבנה כאן מקרה בוחן מפורט של בתי ספר חרדיים בפלנדריה, המתבסס על דוחות פיקוח, על החלטות משפטיות ועל מסמך פנימי שדלף לתקשורת, ולצדו נבחנים הטיעונים הנורמטיביים המרכזיים שעלו בפילוסופיה הפוליטית והחינוכית: ליברליזם המושתת על אוטונומיה מול ליברליזם המושתת על סובלנות, הפרדה מול מגע חברתי, זכויות מיעוט והגבלות פנימיות, וגם הצעות פשרה שונות שהועלו בספרות.
