מה קורה כשמשרד החינוך בוחר שמונה שירים בלבד כדי לייצג את המשפחה בשירה העברית? כל בחירה כזו היא גם הכרעה תרבותית: אילו קולות ייכנסו לכיתות, אילו דמויות של אב, אם ובני משפחה יפגשו התלמידים, ואילו יישארו בחוץ. תוכנית הלימודים בספרות לחטיבה העליונה מעוררת תמיד ויכוחים ציבוריים, משום שההכללה בה היא מעין חותמת של קנוניות שמשפיעה על מעמד היצירות לאורך שנים.
בשנת 2017 הוצגה יחידת לימוד חדשה בשם "המשפחה בראי הספרות", ובה פרק שירה שכולל את יהודה עמיחי, זלדה, שמעון אדף, אלמוג בהר, יודית שחר, ט. כרמי וארז ביטון. אב שמוסר לבנו את עשרת הדיברות באהבה, סב שדמותו נבנית בצל אברהם והעקדה, אב מהגר שמחטיא תמיד את המטרה, בת שמבקשת להימלט מעולם האבות, גבר שמתגרש ונולד מחדש, ואם שמשדלת ציפור שבאה ממרוקו. רבים מהשירים האלה כמעט לא זכו עד היום לפרשנות.
המאמר מציע קריאה צמודה של כל אחד מהשירים, בוחן את מקומם של האב והאם בכל אחד מהם, ושואל אם הקבוצה הקטנה הזו אכן מכסה את ההיבטים השונים של נושא המשפחה. מעבר לכך הוא מבקש לבדוק אם אפשר לראות בה "שבריר קנוני", כלומר רסיס קטן שמשקף מהלך רחב יותר בשירה העברית של העשורים האחרונים, ומה הוא מגלה על היחסים בין דורות, הגירה, זיכרון ודת.
