כל לילה אנחנו נעלמים לכמה שעות, ובבוקר מתעוררים בתחושה ברורה שאנחנו אותו אדם שהלך לישון. איך התחושה הזאת של רציפות נשמרת? ומה בעצם קורה לתודעה כשאנחנו חולמים, ולמה חלום מרגיש לפעמים אמיתי לגמרי, עד שאנחנו מתעוררים ומגלים שהכול נבנה בראשנו? ייתכן שהתשובות קשורות לזיכרון יותר משחשבנו.
המאמר מנסה לבחון מחדש את הקשר בין ארבעה תחומים שבדרך כלל נחקרים בנפרד: זיכרון, שינה, חלומות ותודעה. נקודת המוצא היא תאוריה שמציעה היפוך של התפיסה המקובלת, ולפיה הזיכרון אינו נבנה על גבי התודעה אלא אולי להפך. מכאן עולות שאלות מסקרנות. האם החלומות הם לב העבודה של המוח בלילה או רק תוצר לוואי שלה? מה אפשר ללמוד מאנשים שזיכרונם נפגע, מחולמים צלולים שמסמנים בעיניהם שהם חולמים, ומניסויים שבהם משמיעים צלילים וריחות לאדם ישן?
המחברים בונים את הטיעון בעזרת סקירה של ממצאים מחקריים מתחומי הזיכרון, חקר השינה, חקר החלום והתודעה. הם משווים את התאוריה שלהם לתאוריות מובילות אחרות ומציעים כיווני בדיקה אמפיריים עתידיים. התוצאה היא מבט אחר על מה שקורה בלילה בתוך הראש, ועל השאלה מה בכלל נחשב חוויה מודעת.
