בכל פעם שעולה לדיון שאלת לימודי הליבה בחינוך החרדי, הוויכוח נסוב כמעט כולו על אנגלית ועל מתמטיקה. יש בכך היגיון, שהרי אלה המקצועות שחסרונם נמדד בשכר, בתעסוקה ובסיכוי להשתלב. אבל בשולי רשימת מקצועות הליבה מסתתר מקצוע אחר, שקט בהרבה, שכמעט אין מדברים עליו: אזרחות. ודווקא הוא מעורר את השאלות הקשות באמת, משום שאינו כלי מקצועי אלא שיעור בזהות, בשייכות וביחס אל מי שחושב אחרת.
מכאן נולדת שאלה עקרונית: האם למדינה דמוקרטית יש הצדקה לכפות לימודי אזרחות על מערכת חינוך שאינה מעוניינת בהם? הטיעון הרווח נשען על זכותו של התלמיד לאוטונומיה אישית, כלומר על זכותו להכיר אפשרויות חיים אחרות ולבחור ביניהן. אלא שמול זכות זו ניצבת זכותה של קהילה לחנך את ילדיה לפי תפיסת עולמה, ובין השתיים מתנהל מאבק שקשה להכריע בו.
הבירור נעשה כאן מתוך ההגות הליברלית עצמה, לצד השוואה לשתי פרשות אמריקניות מפורסמות שבהן נדרשו בתי המשפט לשאלה דומה, אחת בעניינם של הורים נוצרים פונדמנטליסטים ואחת בעניינה של קהילת האמיש, וכן פסיקה ישראלית שעסקה בפטור שניתן למוסדות חינוך חרדיים. מן העיון הזה עולה גם אפשרות של נימוק אחר לגמרי להתערבות, כזה שאינו עוסק כלל בטובתו של הילד אלא באופייה של החברה שבתוכה הוא חי.
