האם ייתכן שפרויד, שהמדענים מבטלים אותו לא פעם כהיסטורי ובלתי ניתן לבדיקה, ניסח כבר לפני יותר ממאה שנה רעיונות שתואמים את התיאוריות המובילות במדעי המוח של ימינו? לפי פרדיגמת העיבוד הניבויי, המוח אינו קולט את העולם באופן פסיבי. הוא מנבא אותו כל הזמן, ומנסה למזער הפתעות ולשמור על איזון. במקביל, הפסיכואנליזה מדברת על ילדים שמזהים בעולם את מה שכבר הכירו, על אנשים שמשליכים את חששותיהם על אחרים ועל דפוסים שחוזרים על עצמם גם כשהם כואבים.
המאמר שואל אם מדובר בצירוף מקרים או בשתי שפות שמתארות את אותה תופעה ברמות הפשטה שונות. באיזה מובן יכולים מושגים כמו השלכה, הפנמה, העברה והזהות התפיסתית להיקרא כניבויים של המוח? ומה כל תחום יכול ללמוד מהשני, על המנגנונים העצביים מצד אחד ועל החוויה הסובייקטיבית של המטופל מצד שני?
הכותבים בוחנים את השאלה באופן תיאורטי. הם עוברים על התפתחות מושגי ההשלכה וההפנמה בכתביהם של פרויד, קליין, ביון וחוקרי יחסי האובייקט, מציגים את עקרונות העיבוד הניבויי ועקרון האנרגיה החופשית, ומציבים אותם זה מול זה דרך דוגמאות קליניות. התוצאה היא ניסיון לגשר בין נוירוביולוגיה לחדר הטיפול, עם השלכות על האופן שבו אנו מבינים שינוי נפשי.
