איך אפשר לשכנע ילד להאמין באידאולוגיה שלמה, בלי שהוא בכלל ישים לב שמשכנעים אותו? ספרות הילדים העברית של אמצע המאה העשרים לא רק סיפרה סיפורים, היא בנתה עולם שלם באמצעות מילים טעונות, דימויים נלהבים ותבניות לשון שנועדו לגייס את הקוראים הצעירים למען חלום לאומי. אבל מה קורה כשהחלום הזה מתחיל להתפוגג? כיצד משתקפים תהליכים חברתיים עמוקים כמו דעיכת הלהט הציוני, התגברות המתחים העדתיים והדתיים-חילוניים, וההשפעה הגוברת של התרבות האמריקאית, בתוך אוצר המילים והתחביר של ספרי ילדים?
המאמר יוצא לחקור בדיוק את השאלה הזו: כיצד השפה עצמה, ולא רק העלילה או המסרים המפורשים, חושפת את המעבר מנרטיב ציוני קולקטיביסטי לנרטיב ליברלי-אינדיווידואליסטי בסיפורת הילדים העברית בין השנים 1960 ל-1985. בהתבסס על תפיסתו של הפילוסוף ריצ'רד רורטי, שלפיה האמת אינה קיימת מחוץ לשפה אלא נוצרת מתוכה, נבחנת שאלת המחקר כיצד כל אידאולוגיה מגייסת אוצר מילים ייחודי משלה, המנהל דיאלוג ופולמוס עם קודמותיו.
הניתוח מתמקד בתופעות לשוניות מגוונות: מהאדרה רטורית ולשון מקראית מיתולוגית, ועד סלנג, לשון דיבור ופתיחות רגשית שמאפיינות את הדור החדש. דרך קריאה צמודה במגוון טקסטים, נחשף מאבק שקט אך משמעותי בין שתי הגמוניות תרבותיות, מאבק שמעצב את זהותם של ילדים ישראלים במחצית השנייה של המאה העשרים.
