דחיינות היא תופעה נפוצה בקרב סטודנטים בהשכלה גבוהה, אך בקרב סטודנטים לסיעוד היא עלולה לשאת משמעות חריפה במיוחד. אלה נדרשים לשלב בין עומס לימודי תיאורטי כבד לבין אחריות קלינית תלויית זמן, וכל כשל בניהול הזמן שלהם עשוי להשפיע לא רק על הצלחתם האקדמית אלא גם על בריאותם הנפשית והפיזית, ובעתיד אף על איכות הטיפול שיעניקו לחולים. מחקרים קודמים מצביעים על כך שאחוזים גבוהים מסטודנטים לסיעוד מדווחים על רמות דחיינות אקדמית משמעותיות, וכי הקשר בין דחיינות לבריאות מתבטא בשני מסלולים עיקריים, מסלול הלחץ הנפשי המצטבר ומסלול ההזנחה ההתנהגותית של הרגלי בריאות.
לאור זאת, עולה השאלה האם ניתן לפתח תוכנית הכשרה ממוקדת שתסייע לסטודנטים לסיעוד לנהל את זמנם טוב יותר ולצמצם את נטיותיהם הדחייניות, הן ברמה הכללית והן ברמה האקדמית הספציפית. כדי לבחון זאת, גובשה תוכנית התערבות תיאורטית המשלבת בין עקרונות ההוראה האפקטיבית של סלווין לבין המודל הקושר בין דחיינות לבריאות, ונבחנה בקרב קבוצת סטודנטים בכירים לסיעוד באוניברסיטה טורקית, במסגרת מחקר שכלל מדידה לפני ואחרי סדרת מפגשים מובנית.
מה קרה בפועל לאחר ההתערבות, האם הצליחו הסטודנטים לשנות את הרגלי הדחיינות שלהם, ובאילו תחומים דווקא לא נרשם שינוי, אלו שאלות שהמאמר המלא מספק להן תשובות מפורטות ומעניינות.
