בהרי האטלס הגבוה במרוקו, שבהם אין כבישים סלולים והשטח תלול ומסוכן, הפרד הוא הרבה יותר מאמצעי הובלה. הוא שותף עבודה שנושא על גבו מספוא, חומרי בניין, בלוני גז ואפילו מיטות וספות, ובעונת הטרקים גם את המטען הכבד של המטיילים הזרים המגיעים לכבוש את הפסגה הגבוהה ביותר בצפון אפריקה. אבל מאחורי התמונה הרומנטית של פרדים צועדים בשבילי הרים מסתתרת שאלה כבדה משקל: מה בעצם עולה בהמת העבודה הזו, ואיך מתייחסים אליה מי שמפרנסים אותה ואת עצמם ממנה?
המאמר בוחן כיצד התפתח מקצוע הפרדנות באזור עמקי המיזאן והאזאדן, מה מאפיין את חיי העבודה היומיומיים של הפרדים והפרדנים המפעילים אותם, אילו שיטות גידול וטיפול נהוגות במקום, ואילו בעיות בריאות ורווחה מתגלות תוך ניסיון להבין את שורשיהן החברתיים, הכלכליים וההיסטוריים העמוקים. לשם כך שילבו החוקרים גישה רב-שכבתית ומקורית: הליכה אתנוגרפית ארוכת שנים בעקבות מסלולי ההרים ההיסטוריים, קריאה בכתבים ישנים, כתבי יד וארכיונים קולוניאליים ואלפיניסטיים, ולצדם סקר שדה שכלל ראיונות עומק עם בעלי הפרדים ובדיקות קליניות שיטתיות בשני כפרים בעלי אופי תיירותי שונה בתחתית מסיף הטובקל.
התוצאה היא הצצה נדירה לעולם שבו כרייה, חקלאות, תיירות והרגלים תרבותיים עתיקים נפגשים על גב אותה בהמת עבודה, ומעלה שאלות נוקבות על האופן שבו תעשיית התיירות ההררית הבינלאומית, שממנה נהנים מיליוני מטיילים בכל שנה, בונה את הצלחתה על כתפיהן, ובמידה רבה גם על סבלן, של יצורים שכוחם ועמלם נותרים בלתי נראים.
