איך קרה שבשבועון ספורט מצאנו כותרות שנראות כמו חידות, משחקי מילים ודימויים נועזים, בשעה שהרדיו והטלוויזיה הקפידו על שפה גבוהה ומליצית? מאחורי הסיקור של משחקי כדורגל וכדורסל מסתתר סיפור לשוני מפתיע: מקום שבו העברית נמתחה, התגמשה והתחילה לדבר בקול של הרחוב. עיתונות הספורט נחשבת לא פעם לזירה שולית ואף בוטה, אך ייתכן שהיא הייתה מעבדה לשונית של ממש, שהשפיעה על העברית גם הרחק ממגרשי הספורט.
המאמר שואל מה היה מקומה של עיתונות הספורט בעיצוב העברית הכתובה והמדוברת במאה העשרים, ובאיזו מידה היא קדמה לשאר תחומי התקשורת. הוא עוקב אחר התפתחות לשונם של מדורי הספורט ושל שבועוני הספורט מימי היישוב ועד שנות השמונים, ומתעד את הדרכים שבהן נולדו מונחים, ביטויים וסגנונות חדשים.
כדי לבחון זאת נבחנים דיווחי ספורט מתקופות שונות: שאילות מלשונות לועזיות, עגה, דימויים משדות סמנטיים רחוקים, משחקי מילים ופרפרזות, לצד מונחים שנטבעו ונקלטו או נכשלו. הקריאה מלווה בהשוואה לסיקור באמצעי תקשורת אחרים ובהתייחסות למחקרי לשון קודמים בעיתונות הישראלית. התוצאה היא מבט אחר על מילים שאנו משתמשים בהן מדי יום, ועל מי שהמציא אותן.
